סימן ש"מ

סיכום השו"ע דיני קריעה על המת, הלכות רבות נכתבו על נושא הקריעה אפשר לומר שזהו הסימן הארוך ביותר בהלכות אבלות עם הרבה מאד פרטי דינים בעמוד התמקדנו בעיקרי הדינים

סעיף א'

נאמר בגמ' אבל שלא קרע ולא פירם חייב מיתה כמו שאמר הקב"ה לאהרון לאחר מיתת בניו נדב ואביהוא "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" משמע שאחר שלא קרע ולא פרם חייב מיתה

דאורייתא או דרבנן

יש מחלוקת ראשונים האם קריעה  דאוריתא או דרבנן: לדעת הרמב"ן חיוב קריעה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, לדעת הראב"ד חיוב קריעה מהתורה, ש"ך וט"ז פסקו שחיוב קריעה מדרבנן, וכן משמע מהשו"ע שהרי בסעיף ל' פסק שקטן שלא ידוע לנו אם כלו לו חודשיו ומת בתוך 30 יום, אין לקרוע עליו שהסיבה לכך שמכיון שזה ספק, ספיקא דרבנן לקולא.

דין קורע מיושב:

  • מקור א. גמ', אמימר נפטר לו נכדו קם קרע עילויי , לאחר מכן הגיע בנו לפניו , קרע באפיה, אידכר אמימר דמיושב קרע קם קרע מעומד, מקור נוסף כתוב בנביא "ויקם המלך דוד ויקרע את בגדיו"
  • לכתחילה מוסכם שצריך לקרוע מעומד אבל בדיעבד יש מחלוקת, השו"ע הרמ"א ורוב הפוסקים פסקו שאף בדיעבד לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרוע שוב מעומד . דעת הראב"ד–  בדיעבד יצא ידי חובה , ואמימר פשוט החמיר על עצמו ולא שהקריעה מעומד היא לעיכובא

זמן הקריעה

פסק השו"ע סימן של"ט סעיף ג' שבשעת יציאת נשמה כשאומר צידוק הדין ומגיע לדיין האמת  קורע.

לאידך בסימן ש"מ כתב הרמ"א שקורע  קודם שיסתום פני המת בקבר  ועל זה יש ליישב שתחילת זמן הקריעה בשעת יציאת נשמה וסוף זמן הקריעה שיסתום פני המת

המנהג בימינו, האשכנזים נהגו לקרוע קודם הקבורה, הספרדים נוהגים לקרוע לאחר הקבורה קודם סעודת ההבראה.

דין שליחות בקריעה

האחרונים הביאו שיטות שונות בעניין, מהם שכתבו שעדיף שתיהיה ע"י אחר (שליח) שכך יש יותר עגמת נפש, ואחרים כתבו שצריך שהקריעה תיהיה ע"י האבל בעצמו -שמצווה בו יותר מבשלוחו, כתב הארץ חיים – שהמנהג שאדם אחר מתחיל לחתוך בעצמו ואחר כך האבל ממשיך לקרוע ביד וכך יש את היתרון של שני השיטות

הסיבות למצוות הקריעה

הובאו מספר סיבות ונמנה בקצרה

1. כך נותן דעתו על הפסד ממונו, ומסיח דעתו מן האבלות

2. לעורר עצמו בבכי ולהפליג בצערו

3. להרבות עגמת נפש לרואים

4. כתב האג"מ שהקריעה מדיני כבוד המת

סעיפים ב-ג – מיקום הקריעה בבגד

כתב השו"ע יש לקרוע בכל מקום בבית הצוואר לפניו, אבל אם קרע ב:
1. לאחריו 2.. צדדין לא יצא
הגדרת צדדין– רי"ץ גיאת – מתחת לשרוולים, רמב"ן -צדדי בית הצוואר

דין שולי הבגד

הרמ"א הביא מחלוקת האם הקורע בשולי הבגד יצא ידי חובה להלכה פסק שעל קורביו לא יוצא ידי חובה אבל אם קורע על שאר מתים שלא מחוייב לקרוע עליהם יוצא ידי חובה

שיעור הקריעה

כתוב בגמ' מועד קטן כב: על כל המתים קורע טפח על אביו ואמו עד שיגלה את לבו , אמר רבי אבהו מאי קרא  " ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם" ואין אחיזה פחות מטפח

מועד קטן כו: ת"ר שיטת ר"מ – תחילת קריעה טפח ותוספת 3 אצבעות

שיטת רבי יהודה -תחילת קריעה 3 אצבעות ותוספת כל שהוא,

שיטת רבי יוסי תחילת קריעה טפח ותוספת כל שהוא.

פסק השו"ע כדעת רבי יוסי שבכל מקרה צריך לקרוע על מת ראשון טפח ואם בא להוסיף על מת אחר,

בתוך שבעה : צריך להוסיף טפח כי אחרת לא יהיה ניכר שקרע על מת שני ונראה שקרע עוד על מת ראשון.

לאחר שבעה: מספיק כל שהוא

אבל אם בא לקרוע על אביו ואמו בכל מקרה צריך לקרוע קרע נוסף עד שיגלה את לבו ולא יכול להוסיף על קרע קיים

צד הקריעה

על אביו ואמו בצד שמאל על שאר קרובים בצד ימין

סעיף ד' -לקרוע על מת שמת לקרובו

המקורות: 1. מו"ק – כל שמתאבל עליו מתאבל אמו , כי הא דאמר רב לחייא בריה באפא נהוג אבילותא בלא אפא לא תנהוג אבלות, לא אמרו אלא בכבוד אשתו עבור חמיו וחמותו,

2. אמימר שכיב ליה נכדו , קרע עליויה , אתא בריה קרע באפיה אידכר דמיושב קרע -קם קרע מעומד

כתב השו"ע שצריך לקרוע על מת שמת לקרובו.

האם דווקא בפני קרובו?

לשיטת השו"ע והרמב"ן – דווקא בפני קרובו, וזה הסיבה שאמימר קרה שוב פעם שהגיע לקרובו

לשיטת הראש – קורע אף שלא בפני קרובו והראיה מאמימר שקרע מיד (והסיבה שחזר לקרוע שוב זה מכיון שקרע מיושב)

לשיטת הראב"ד -הב"י כתב ששיטתו כשיטת הרא"ש אבל הב"ח כתב שהראב"ד זו שיטה שלישית שבמצב שיודע שקרובו יבוא לפניו  צריך לקרוע מיד ושוב לקרוע שקרובו יגיע בפניו.

על איזה קרובים קורע?

שו"ע כרמב"ם – 1. כל קרבת שאר 2. על חמיו וחמותו.

הרי"ף – רק על חמיו וחמותו.

המנהג היום

כתב הרמ"א שכיום לא נוהגים לקרוע על מת שמת לקרובו

סעיף ה' -העומד בשעת יציאת נשמה

מקור: מו"ק כה: רבי שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע -זה דומה לספר תורה שנשרף

בביאור הדימוי מצינו כמה פירושים

  1. רש"י במסכת שבת – כל יהודי הוא כמו ספר תורה שהרי אין לך ריק מישראל שאין בו תורה ומצוות
  2. רש"י מו"ק כה. על התורה נאמר "כי נר מצווה ותורה אור, וגם על הנשמה נאמר נר ה' נשמת אדם.
  3. רש"י על הרי"ף היהודי שנפטר היה יכול ללמוד תורה ופטירתו נחשבת כמו ספר תורה שנשרף.
  4. הרמב"ן -נשמתו של יהודי היא כמו שם השם שעל הקלף וזה מבואר ע"פ החסידות שנשמתו של יהודי היא חלק אלו-ה ממעל ממש

פסק השו"ע העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע

דין אשה

לשיטת רש"י על הרי"ף אין לקרוע מכיון שדווקא על איש שייך הסיבה שיכל ללמוד תורה

אבל לרמב"ן -קורע גם על נשמת אשה שהרי גם לה יש נשמה שנחשבת לס"ת

דין קטן

לרש"י על הריף צריך לקרוע שהרי יכל ללמוד תורה

אבל לפירושים אחרים אין לקרוע {שהרי קטן עדין לא הגיע לשלמות הנשמה של איש גדול-ביאור הכותב}

פסק הרדב"ז לקרוע על קטן והב"ח הסתפק והביא שקטן הלומד תורה לכו"ע יש לקרוע עליו.

דין קטנה

מחלוקת אחרונים הובא בפ"ת ג'

עבריין לתאבון

כתב השו"ע שאפילו אם לפעמים עשה עבירה  לתאבון קורעים עליו ביאר הרמ"א שמי שרגיל לעשות עבירות לתאבון אין קורעים עליו

פירוט אלו שלא מתאבלים עליהם

  1. הרגיל לעשות עבירות
  2. מומר
  3. מומר קטן שהמיר עם אביו ואמו מחלוקת ר"י ור"ת פסק רמ"א שאין מתאבלין עליו.
  4. פורשים מדרכי ציבור

פירוט אלו שכן מתאבלים עליהם

  1. בניהם של הפורשים מדרכי ציבור
  2. מומר שנהרג בידי גויים מתאבלים עליו הסיבה לכך כתב הש"ך בשם הגהות אשר"י שמכיון שמת לא כדין הוי ליה מיתתו כפרתו

הלבוש הביא טעם אחר מכיון שחזקה הרהר בתשובה אבל הש"ך דחה את דבריו כי טעם זה שייך גם שמת במיתת בי"ד

עוד ביאר הש"ך שדברי הרמ"א וי"א שאין מתאבלים מוסבים על מומר קטן  ולא הולכים על מומר שנהרג בידי גויים

שבת

העומד בשעת יציאת נשמה בשבת דן בנושא פ"ת ס"ק ג

רדבז- פטור מלקרוע במוצ"ש

תפארת למשה – חייב לקרוע כל זמן שלא נקבר

היה עם המת אך לא ראה אותו

אם היה יכול לראות חייב לקרוע -אך אם אינו יכול לראות פטור מלקרוע

סעיפים ו-ט -קריעה על אדם כשר

המקור גמרא במועד קטן- ואי אדם כשר הוא חיובי מחייב למיקרע, דתניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר.

נחלקו הראשונים האם לגרוס בגמרא מחייב למקרע:

רוב הפסוקים וכן השו"ע פסק להלכה שהגרסא בגמרא מחייב למיקרע  ולכן יש לקרוע על אדם כשר

דעת הראבי"ה וכן פסק רמ"א להלכה – בגמרא לא גורסים למיקרע ואין כזה חיוב.

*כמובן  שבמקרה ועמד השעת יציאת נשמה החיוב לקרוע מצד ההלכה של סעיף ה' "העומד בשעת יציאת נשמה" ולא מדין אדם כשר

מתי חל החיוב לקרוע על אדם כשר

הבית יוסף כתב דווקא שנמצא בפניו  של אדם כשר , בין מיתה לקבורה, בניגוד להלכה ה' ששם מדובר שנמצא דווקא בשעת יציאת נשמה.

הב"ח סובר:  גם במצב וידע מהפטירה של האדם הכשר בין מיתה לקבורה גם אם לא נכח בפניו מחוייב לקרוע.

הגדרת אדם כשר

כתב השו"ע בשם הרא"ש אדם כשר מי שלא חשוד על שום עבירה או ביטול מצווה ולא יוצאות עליו שמועות רעות

הש"ך הביא את רבנו יונה שסובר שלא מספיק, אלא צריך לחזר אחר מצוות וגמ"ח.

דין תלמיד חכם-להתאבל על מי שקטן ממנו

פסק השו"ע כדעת הרמב"ן שתלמיד חכם פטור מלקרוע על אדם כשר כמו שהוא פטור לקום מפני מי שקטן ממנו

התאבלות על חכם שנפטר-סעיף ז

החידוש בסעיף ז : בניגוד לסעיף ה'-שם קורעים על כל יהודי בשעת יציאת נשמה. וסעיף ו' שם קורעים על אדם כשר שהיה בין מיתה לקבורה, בסעיף ז מביא שיש לקרוע על ת"ח עד 30 יום

הגדרת תלמיד חכם

ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה.

זמן הקריעה

קורע לאחר הקבורה ביום השמועה עד 30 יום ואם לא קרע מיד קורע בשעת ההספד

מקור הגמרא

כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה, אמרו לא למדנו ממנו  אמר להם אביי

1. מי תניא הרב שמת, חכם שמת תניא

2. ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בביה מדרשא

סבור מה דהוא הוא, אמר להו אביי -חכם כל זמן שעסוקים בהספד חייבים לקרוע , סבור למיקרע לאלתר , אמר להו אביי חכם כבודו בהספדו

נחלקו הראשונים בקשר לזמן הקריעה בעבור החכם

שיטת הרמב"ם שלעולם קורעים על חכם בשעת ההספד ע"פ דברי הגמרא "חכם כבודו בהספדו"

הרא"ש וכן פסק השו"ע שהבאנו – רק במצב ולא קרעו מיד אזי מחכה לשעת ההספד אבל לכתחילה הדין לקרוע מיד

על איזה חכם צריך לקרוע

לאחר העיון בגמרא נראה שיש כאן בדברי אביי שתי תירוצים עם נפק"מ ביניהם

שיטת הבית יוסף כדעת הרא"ש- שקורע על חכם תמיד גם שלא יודע משמועותיו כי התשובה הראשונה של אביי עיקר ומה שהוסיף תשובה נוספת לרווחא דמלתא

שיטת רבנו מאיר וכן פסק הרמ"א אביי אמר תשובה אחת והעיקר כסוף דברי אביי שצריך לדעת משמעות החכם ולכן פסקו להלכה שקורעים רק שמדובר ברבו או שיודע משמועותיו.

סעיף ח' – דין רבו המובהק

1. קריעה עד שיגלה את לבו

שיטת הרמב"ם- לקרוע עד שיגלה את לבו >> כי כשם שהשוו לעניין אסור איחוי כך יש להשוותם לעניין הקריעה עד שיגלה לבו

שיטת הרמב"ן – לקרוע טפח >> מכיון שהשוואה בין רבו מובהק לאביו ואמו היא רק לעניין אסור איחוי אבל לא לעניין שיעור הקריעה כי הקריעה עד הלב היא דווקא על הורים רמז שבטלה ממנו מצוות כיבוד הורים.

השו"ע הביא בסתם את שיטת הרמב"ם  ובשם י"א את הרמב"ן

2. אינו מאחה את הקרע לעולם

3. קורע לעולם גם בשמועה רחוקה

רבו שאינו מובהק

המקור בגמרא ששמואל קרע את בגדיו על ההוא מרבנן אף שלמדו רק דין אחד

1. לכו"ע קורע רק טפח

2.קורע רק בשמועה קרובה ולא שמועה רחוקה

3. לעניין איחוי: מהשו"ע משמע שמותר לאחות

לשיטת הרמ"א אסור לאחות אבל לאחר מכן הרמ"א מביא שיטה שחולקת על עצם הדין של קריעה על רבו שאינו מובהק

תלמידי חכמים הלומדים יחד

הרמ"א ציטט שני דעות י"א שיש פה דין רב מובהק, וי"א דינו כרבו שאינו מובהק

ומסכנת רמ"א להקל שאפילו ברבו ממש שאינו מובהק להתיר בלי קריעה

סעיף ט'-כמה בגדים קורע?

מקור הגמרא: מו"ק כב: על כל המתים כולן 1. קורע טפח 2. רק בגד עליון ואלו על אביו ואמו

1. קורע  עד שיגלה את לבו

2. קורע כל בגדיו

הסיבה שצריך לקרוע עד שיגלה את לבו – רמז שבטלה ממנו מצוות כיבוד הורים

בדיעבד שקרע בגד תחתון

תורת חסד – צריך לחזור ולקרוע בגד עליון

פ"ת – יצא ידי חובה

צד הקריעה

על אביו ואמו-שמאל

שאר קרוביו- ימין

אם שינה יצא ידי חובה בכל מקרה כי זהו רק מנהג

סעיף ט'- הבגדים שאין צורך לקרוע

מקור, מו"ק כב: – "אפקרסתו אינה מעקבת"

ביאור של המשמעות שלא מעקבת – שיטת הרמב"ן-  אף לכתחילה אין צריך לקרוע , שהרי לא אמרו ואם לא קרע  שאז היה במשמע שזה בדיעבד, אבל כעת שכתוב אינה מעקבת  משמעותו אף לכתחילה.

שיטת הראב"ד- בדיעבד אינה מעקבת אבל לכתחילה צריך לקרוע

השו"ע פסק כשיטת הרמבן

מה הפירוש אפקרסתו

דעה א' בשולחן ערוך – בגד תחתון הסמוך לבשר  (קמיזה)

דעה ב' – בגד עליון שעשוי לצניעות (קאפ"ה)

פסק הלכה- שיטת השו"ע- לא לקרוע בגד עליו, >> אבל לקרוע בגד תחתון

שיטת הרמ"א לא קורעים לא בגד עליון ולא בגד תחתון

בביאור המושג בגד עליון שאותו לא קורעים

נחלקו האחרונים, שיטת הט"ז שהרא"ק = חליפה או ג'קט} אין צריך לקרוע- כי המדד הקובע לקריעה זה מה שאדם הולך תמיד בביתו ואין דרכם של אנשים ללכת עם חליפה בית

שיטת הש"ך המדד הקובע לקביעה של בגד לעניין קריעה זה עם מה אדם יוצא לשוק ודרכם של בני אדם לצאת עם חליפה לשוק,

מה שכן בגד עליון שאין צריך לקרוע הפירוש הוא שול מנטיל- שזהו בגד מיוחד של כבוד לבית הכנסת

אם כן יוצא נקפ"מ גדולה להלכה אדם הלבוש בחולצה ומעליה חליפה

בשאר מתים הלכה היא שקורעים רק בגד אחד-עליון

לשיטת הש"ך צריך לקרוע את החליפה בלבד

ולשיטת הט"ז אם  יקרע את החליפה לא יוצא ידי חובה אלא צריך לקרוע רק את החולצה

קריעה של בד תחתון כמו גופייה וכדומה

לרמ"א פשוט שלא קורעים, לשו"ע הלכה היא שקורעים אולם הרב עובדיה יוסף פסק לא לקרוע

טלית

טלית וודאי שאין צריך לקרוע, אבל טלית קטן -ציצית

שיטת הנציב- א"צ לקרוע וכן פסק הרב עובדיה מכיון שהוא מכוון רק לשם מצווה

מהרשם – חייב לקרוע את הטלית קטן-שהרי יש לו גם הנאה

דין קריעה באשה אבלה

פסק השו"ע אחד איש ואחד אשה שווים לעניין קריעה-  אלא שאשה מסובבת את הקרע לאחוריה

בגמרא מועד קטן כב: הובאו דעות תנאים

ת"ק -אשה חייבת לקרוע

רבי שמעון בן אלעזר – אשה מסובבת את הקרע

טור פסק כרשב"א מכיון שיש לומר שאין בינהם מחלוקת , ועוד שיש לחשוש ליצר הרע

שלא כמרדכי שפסק כדעת ת"ק

סעיף י"ב-קריעת שפת הבגד

מקור מו"ק כב: שיטת ת"ק על אביו ואמו- חייב לקרוע את שפת הבגד , ואלו על שאר מתים לא חייב .

שיטת רבי יהודה-על כולם צריך לקרוע שפת הבגד

להלכה שיטת השו"ע כת"ק  שיטת הרמ"א כרבי יהודה

סעיף י"ג מקום הקריעה

מקור מו"ק כב: על כל המתים-קורע מבפנים , על אביו ואמו קורע מבחוץ.

נחלקו הראשונים מה משמעות בפנים או בחוץ

דעת רש"י – בפנים- בתוך החדר , ובחוץ – מחוץ לחדר מול העם

דעת הריץ גיאת- בפנים או בחוץ הולך על היד האם צריך להכניסה לתוך הבגד או מחוץ לבגד

השו"ע פסק כשיטת הרמב"ם- לקחת את שני הפירושים לחומרא

מלשון השו"ע משמע שעל כל המתים חובה לקרוע בצנעה אולם לטור משמע שזו רשות

סעיף י"ד -קריעה ביד או בכלי

מקור הגמרא במועד קטן , כב: על כל המתים – קורע ביד או בכלי.

על אביו ואמו – חייב לקרוע ביד.

אם שינה נחלקו האחרונים האם זהו לעיכובא או שבדיעבד יצא ידי חובתו

המחליף בגדיו

מקור גמרא מועד קטן כד: אבל כל שבעה קורעו לפניו -ואם בא להחליף -מחליף וקורע. ויש מחלוקת האם מותר לאחות את הבגדים שקרע בעת שהחליף

בירושלמי יש יותר פירוט,

שיטת ר חייא רבה -בשעה שמחליף בגדים צריך 1. לקרוע את כל הבגדים שמחליף2. כל הבגדים אסורים באיחוי.

בר קפרא 1. רק בגד עליון קורע 2. מותר לאחותו

פסק השו"ע שבעת ההחלפה צריך לקרוע את כל הבגדים שהחליף ואסור לאחותם

להחזיר קרע לאחוריו

על שאר מתים מותר לסובב את הקרע לאחוריו על אביו ואמו אסור

סעיף ט"ו – שלילת ואיחוי הקרע

ביאור המושגים דלהלן:

שולל- פירושו תפירה בלתי שווה,

מאחה- פירושו תפירה שווה

בגמרא וכן נפסק להלכה על כל המתים -שולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים.

*** הרמ"א >> מכיון שאין בקיאים בין שלילה לאיחוי לכן אוסר גם לשלול לפני שלושים יום.

על אביו ואמו שולל לאחר שלושים ואינו מאחה לעולם

דין הרגל -האם מפסיק דיני איסור שלילה ואיחוי

הלכה היא שרגל עוצר אבלות השאלה היא האם יש לו נפק"מ גם לדיני קריעה

בגמרא נכתב "אבלות לחוד וקריעה לחוד" השאלה היא האם יש ללמוד מכאן לא לדמות כלל בין הלכות אבלות להלכות קריעה

שיטת הראבי"ה

– רגל אין לו משמעות לעניין קריעה- וכן פסק הרמ"א שבכל מקרה צריך לספור שבע ושלושים לפני שיהיה מותר לעשות פעולה של שלילה/איחוי

שיטת הרמב"ן וכן פסק הש"ך

רגל מבטל גם לעניין קריעה

שיטת הרמ"א

הרמ"א פסק כראבי"ה אבל יש בינהם חילוק כי הראבי"ה עדין סבר שחג נחשב לשבעה ימים בספירה ואלו הרמ"א מחשיב את ימי החג ליום אחד בלבד

סעיף י"ח -עד מתי קורע?-אם לא קרע בעת הפטירה

על אביו ואמו-פסק השו"ע כדעת הבה"ג – שקורע לעולם

בניגוד לגאונים שקורע עד עד י"ב חודש

ולא כהרמב"ם שקורע עד 30 יום.

על שאר מתים

עד שלושים יום: קורע כדין שמועה קרובה שבאה לו בתוך שלושים יום ומעת זו מתחיל אבלות

אבל לאחר שלושים לא קורע- המקור לכך

גמרא מו"ק כ:  הגמרא הסתפקה במי ששומע שמועה רחוקה שנוהג אבלות יום אחד בלבד- קורע או אינו קורע?

ומסכנת הגמרא שאינו קורע כי אין אופציה לקריעה בלי שבעה באבלות על שאר מתים

הוכחה- מי שאין לו חלוק לקרוע הדין הוא שבתוך שבעה קורע אבל לאחר שבעה אין אפשרות לקרוע

סעיף י"ט-אסור מכירת בגד קרוע או הפיכתו ותפירתו

לגבי אסור הפיכת הקרע למטה ותפירתו ישנה מחלקות תנאים, גמרא מו"ק כו: ת"ק -מתיר , רשב"א אוסר ,

פסק השו"ע כדעת רשב"א

אסור מכירה

בהמשך הגמרא נאמר שגם לקונה אסור לאחות ולכן מוכר צריך להודיע ללקוח שהבגד הוא קרוע באופן שאסור באיחוי ואם לא הודיעו פסק השו"ע שהקונה צריך לחשוש לחומרא

בניגוד למוכר בהמה שגם שם יכולה להיווצר תקלה של אסור שחיטת "אותו ואת בנו ביום אחד" מוטל על המוכר להודיע לקונה אבל אם לא הודיעו יכול הקונה לשחוט

נשאלת השאלה מה החילוק בין המקרים:

תירוץ הרמב"ן:

המוכר בגד קרוע -מוכיח שכנראה הקרע על אביו ואמו כי אחרת לא היה מוכר אותו קרוע וא"כ יש בסיס איתן לקונה אכן לחשוש.

משא"כ במוכר בהמה שאין חשש סביר לחשוש.

שאלה נוספת מדוע הקונה צריך להודיע אם בכל אופן על הקונה מוטל לחשוש?

תירוץ הרמב"ן- מצד דין אונאה שלא יטעה את הלקוח

תירוץ הב"ח מכיון שאין הכל בקיאים

החלפת כל מקום הקרע בחתיכה חדשה

הט"ז הביא להתיר אחרי 12 חודש והפ"ת אסור זאת

סעיף כ'-הקורע במקום שהיה קרוע קודם לכן

מקור הגמרא מו"ק כו: -הקורע  מתוך השלל ומתוך המלל וכו' לא יצא ידי חובה

אבל מתוך איחוי ורב חסדא מפרש דווקא איחוי אלכסנדרי יצא

הרעיון שקריעה צריכה להיות מבגד שלם אבל בגד שהיה קרוע ותפרו אותו והאבל קורע במקום שהיה קרוע בעבר לא נחשב קריעה אלא אם כן הבגד כבר מתוקן לגמרי ובזה יש מחלוקת ראשונים:

השו"ע כדעת הראב"ד – מספיק שהתפירה תיהיה מלמעלה אע"פ שלמטה היא בולטת.

אך הרמב"ן פסק שצריך שהתפירה תיהיה שווה למעלה ולמטה ורק אז יוצא ידי חובה בקריעה.

סעיפים כ"א-כ"ג קריעה על כמה מתים בבת אחת

מתו לו שלושה מתים זה אחר זה

השו"ע כבר נתן לזה התייחסות בסעיף ג' שם הביא שיש לקרוע ולהוסיף על כל מת נוסף, בתוך שבעה צריך להוסיף טפח ולאחר שבעה מספיק כל שהוא, וכן בסעיף כ"א פוסק שוב את הדין הזה- כאן הובא מקור נוסף הגמרא כו:, (פליגי בה ר' מתנה ומר עוקבא) חד אמר כל שבעה קורע ולאחר שבעה מוסיף, וחד אמר כל שלושים קורע ולאחר שלושים מוסיף.

בנוסף יש דעת הירושלמי שתוך שבעה אינו קורע כלל ואין הלכה כירושלמי במקום שבבלי חולק

עד היכן מגיע בקריעה?

הולך ומוסיף עד שמגיע לטבורו, ואז מרחיק 3 אצבעות ושוב קורע עד שמגיע לטבורו, ואז הופכו לאחוריו ומלמעלה ללמטה.

במקרה שמת לו מת שלישי תוך שבעה לשני ולאחר שבעה לראשון:

דרכי משה סובר -אם קרע קרעים נפרדים על ראשון ושני יכול לשלישי להמשיך לקרוע על ראשון,אבל הש"ך חולק וסובר שבכל מקרה צריך לשלישי לקרוע קרע נפרד

דין קריעה שמתו אביו ואמו יחד עם שאר קרובים

המקור- מו"ק כו: ישנה מחלוקת בין ת"ק לרבי יהודה בן בתירה

ת"ק- מביא 3 מקרים

  1. מת אביו ואחר כך מת בנו
  2. מת בנו ואח"כ מת אביו
  3. מתו אביו ובנו כאחד

בכל שלושת המקרים פוסק ת"ק שיכול לקרוע באותו הקרע לאביו ואמו

אבל רבי יהודה חולק ולשונו המדוייקת : " על כולן קרע אחד על אביו ואמו קרע אחד לפי שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו , -לפי שאינם בתוספת

הלכה כרבי יהודה ונחלקו הראשונים בהבנתו

לכו"ע במקרה שמתו כולם כאחד צריך לקרוע בנפרד על אביו ואמו ובנפרד על שאר קרוביו

אבל שמדובר על מקרים א-ב

יש מחלוקת:

שיטת רש"י – לעולם יש לקרוע בנפרד על אביו ואמו

שיטת ראב"ד והרא"ש – כשמתו זה אחר זה יכול להמשיך ולקרוע באותו קרע

שיטת  הרמב"ם- וכן פסק השו"ע לדינא –  במקרה 1  שקודם מת אביו יכול באותו הקרע להוסיף על בנו ומדובר לאחר שבעה 

במקרה 2 שמת בנו לא יכול להוסיף ולקרוע על אביו כי אבא ואמא -הלכה דורשת שיהיה להם קרע ייחודי

שיטת רי מיגאש – להפך ממש מדעת הרמב"ם 1. אין מוסיפין וכו מדוייק בלשון הגמרא "שאין מוסיפין על קרע אביו ואמו, 2. מותר להוסיף

סעיף כ"ד- דין קריעה לשמו של הנפטר

אדם שכון לקרוע על מת אחד ולאחר מכן נודע שזה מת אחד יש לחלק

מקרה א' -אמרו לו במפורש מת אבא ואחר כך נודע לו שהבן נפטר- אם נודע תוך כדי דיבור יצא ידי חובה- לאחר כדי דיבור לא יצא

מקרה ב' – בסתם- בכל מקרה יצא ידי חובה

מה הפירוש סתם?

השו"ע- מפרש שלא נאמר לו במפורש אע"פ שהוא סבור שמדובר על אביו

הש"ך הביא את הב"ח שסובר שהכוונה שלא כוון על מת מסויים

יש מחלוקת אחרונים האם הש"ך מחמיר כב"ח או רק הביא שיטתו ולא סבירא ליה כוותיה

המקורות

הגמרא בנדרים פ"ו: תנן נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו יחזור ויפר >> כי צריך שיכווין במיוחד עבור מי ההפרה

 מקשה הגמרא >> הרי לגבי קריעה מצינו שאמרו לו מת אבא ואחר כך נמצא שהבן נפטר יצא ידי קריעה,>> מתרצת הגמרא כאן בסתם כאן במפרש >> מקשה הרי במפורש כתוב אמרו לו מת אבא>>מתרץ רב אשי כאן בתוך כדי דיבור כאן לאחר כדי דיבור

נחלקו הראשונים -דעת הר"ן להלכה שני התירוצים אמת וכן פסק השו"ע

דעת הרמב"ם – בנודע לו לאחר כדי דיבור לעולם צריך לקרוע שנית בין בסתם בין במפרש

לגבי דין אבלות

כתב הרב עובדיה – שפה לא מחמירים ואם טעה בכל מקרה יצא ידי חובת אבלות

אחרונים אחרים החמירו כמו בקריעה

סעיף כ"ו

אמרו לו מת אביו וקרע ונהג קצת אבלות>> לאחר מכן אמרו לו טעות והוא לא מת >> ולאחר מכן אמרו שוב טעות שהוא כן מת מתחילה

שו"ע פסק כדעת הרמב"ן >>אין צריך לקרוע שנית ואף הימים עולים לו.

דעת הגאון – א"צ לקרוע שנית אבל צריך לישב שוב שבעה

דעת ריץ גיאת – צריך לקרוע שנית ולשבת שבעה ימים רצופים >> מכיון שהפסיק נחשב שאביו מת רק בשמועה שניה לעניין דיני אבלות וקריעה

סעיף כ"ז

כתוב בגמרא מ"ק יד: "מקרעים לקטן את בגדיו מפני עגמת נפש"

פירש רש"י – שיבכו הרואים וירבו בכבוד המת.

והטור כתב – כדי להרבות בהספד.

פסק השו"ע מקרעים לקטן

האם גם בשמועה קרובה קורעים לו?

ט"ז- גם בשמועה קרובה קורעים לו

שו"ת משאת בנימין – בכהאי גוונא לא קורעים כי אין עגמת נפש לרואים

מה החילוק בין קטן שהגיע לחינוך ללא הגיע?

הביא הב"י :

כתב הרי"ץ גיאת קטן שהגיע לחינוך קורעים לו כדרך שמחנכים אותו בשאר מצוות -נשאלת השאלה מה החידוש?

מסביר הב"י – קטן שהגיע לחינוך קורעים לו גם שאין עגמת נפש כגון שמת אח בן שנה או שנתיים 

והפרישה הסביר שהחידוש בקטן שהגיע לחינוך שקורעים לו אף כשיעור קריעה של גדולים ולא כל שהוא

האם קטן צריך לנהוג דיני אבלות?

דרישה והט"ז כאן שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבלות 

וכן פסק הדגול מרבבה חוץ מלימוד תורה שאין לבטלו כי זו חומרא שבאה לידי קולא

בית הלל והש"ך – חלקו וסוברים שבקטן לא שייך כלל אבלות ונאריך בדין זה גם בהמשך סימן שפ"ד בדין לימוד תורה לאב קטן.

וכן בסימן שצ"ו שהנידון שם קטן שהגדיל

סעיף כ"ח-כ"ט -קורע בשבת או בחלוק גזול 

פסק השו"ע ע"פ הגמרא מסכת שבת ק"ה : הקורע בשבת חייב ואעפ"כ יצא ידי קריעה וההסבר לזה ע"פ הירושלמי מכיון שהאיסור הוא על הגברא ולא על החפצא בניגוד לחלוק הגזול שלא יצא כיון שגוף החלוק הוא בעבירה

סעיף ל'-אבלות על קטן

מקור 1 – גמרא שבת קל"ה: כל ששהה 30 יום באדם אינו נפל -והנידון שיש ספק אם כלו לו 9 חודשיו 

מקור 2 . – שבת קל"ו. רב דימי בר יוסף התאבל על בנו שנפטר וששאלוהו הסביר שיודע בוודאות שכלו לו חודשיו

מקור 3 – בכורות מט. הכל מודים שיום השלושים כיום שלפניו .

להלכה:

תינוק שוודאי כלו לו חודשיו- מתאבלים עליו

וכשיש ספק:

מת ביום 31 מתאבלים

מת ביום השלושים לא מתאבלים

האם דין קריעה כדין אבלות?

השו"ע כרמב"ן – דין קריעה כדין אבלות

והיש אומרים – קריעה מדאורייתא ואם מת ביום השלושים לא אמרינן להקל כי זהו ספיקא לחומרא

סעיף ל"א- האם קורעים ביום טוב?

בחג עצמו גם ביו"ט שני של גלויות לא קורעים.

אבל בחול המועד:

מקור: מו"ק כד: כתוב במשנה אין קורעין ולא חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת " 

שו"ע -כרמב"ן והרמב"ם – הנידון קריעה שלא מחוייב מצד הדין, אבל קריעה של אבלות קורעים אף בחול המועד ולא דווקא קרוביו של מת

הגאונים והראבי"ה – בחול המועד אין קורעין כלל והנידון במשנה על יום חול והאיסור לקרוע זהו בל תשחית חוץ מקרוביו של מת

פסק הרמ"א – על אביו ואמו קורע בחול המועד

על שאר מתים -לא קורע בחול המועד

ואם שמע שמועה רחוקה על אביו ואמו 

רוב האחרונים- לא קורע בכהי גוונא

מהרי"ט – גם במקרה זה קורע בחול המועד

שמע שמועה ברגל שלאחר הרגל תיהיה רחוקה

בהקדים הגמרא במ"ק כ: , למדה שדין קריעה תלוי בדין שבעה ובמקום ואין שבעה אין קריעה כמו מי שאין לו חלוק ונזדמן לו בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע.

וכן שמדובר על מי ששמע שמועה רחוקה שלא מתאבל שבעה האם קורע? 

חוץ מאביו ואמו שהקריעה היא כל השנה על שאר קרובים הגמרא הביאה מחלוקת בנידון ויש מ"ד שלא קורע 

א"כ לעניינו בחול המועד שיש עליו שמועה קרובה ולאחר הרגל תיהיה רחוקה לדעת הגאונים פקע ממנו דין שבעה ואין קריעה על שאר קרובים כיון שבפועל לאחר הרגל אין עליו חיוב להתאבל

אבל השו"ע והרמב"ן– ברגל יש עליו חיוב אבלות בכח אלא שבפועל לא מתאבל בגלל החג, ולכן לא מפקיעים את דין הקריעה

דעת הרמ"א

כתב הש"ך – שגם הרמ"א שסובר שלא קורעים על שאר קרובים כאן יודה לקרוע כי אחרי החג יפקע החיוב שלו.

סעיף ל"ד -בגד שאול 

ההולך בבגד שאול ומצא את אביו מת

מה דין חיוב קריעה?

אם המשאיל יודע שהבן הולך לבקר את אבא בבית הרפואה צריך לקרוע כי ע"ד כן השאיל לו, אבל בסתם אינו רשאי כי זהו גזל

מה דין חיוב תשלום?

צריך לשלם על הנזק לבגד 

מה דין תפירת הבגד?

בגמרא מ"ק כ"ו : -נאמר שמותר לאחות אבל יש מחלוקת ראשונים על מה הנידון?

ריף והרמב"ם – וכן פסק השו"ע- מותר לאחות את הקרע גם על אבא מכיון שגם בשעת הקריעה הבגד נשאר ברשות המשאיל והרשות היתה רק רק לקרוע אבל לא הקנה לו את הבגד לגמרי ולכן מותר לאחות

דעת הרא"ש והטור – גורסים בגמרא שהנידון הוא על שאר קרובים ולא גורסים אבא 

המשאיל לחבירו חלוק לילך לבית האבל

ישנו חילוק בין פסק ההלכה בהלכות אבלות להלכה בחושן משפט
כאן- כתב השו"ע אינו רשאי ליטול ממנו עד שיעברו ימי האבל
בחו"מ – בכדי שילך ויחזור
בתירוצים:
סמ"ע-חד שיעורא הוא
בח-כאן הנידון שהשואל עדין לא השתמש בחלוק והלכה שיכול לעקב את החלוק שבעת ימי האבל. ואלו בחו"מ מדובר על השיעור שמותר להשתמש בחלוק בכדי שילך ויחזור.
ש"ך – כאן המשאיל מעצמו בא לזכות את השואל ואלו בחו"מ השואל יזם את פעולת ההשאלה ולכן יכול לומר לו המשאיל השאלתי לך בשיעור שתלך ותחזור 

קריעה על שמועות רעות

מו"ק כ"ו: – ואלו קרעים שאין מתאחין…כתיב בשמואל ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם…ועל בית השם כי נפלו בחרב… לא אמרו אלא ברוב הציבור

שו"ע פסק כרמב"ן-שהיו רוב ישראל שם אע"פ שלא מתו אלא מיעוט

דלא כרמב"ם שסבור שרק בשעה שמתים רוב ישראל צריך לקרוע.

קריעה בדין ברכת השם

המקור בגמרא מו"ק כו. מחזקיה המלך ששמש את רבשקה מקלל קרע את בגדיו
בגמרא סנהדרין ישנה מחלוקת בין ר' יהודה לר חייא מתי קורעים

שיטת ר"י – 1. דווקא קללה מיהודי קורעים, קללה מגוי-לא קורעים.

2. שם המפורש קורעים, כינוי-לא קורעים.

שיטת רבי חייא- 1. קורעים גם על קללה מגוי

2. קורעים גם על קללה בכינוי.

אלא שבאם שמע קללה מגוי ובכינוי  מעיקר הדין כאמור צריך לקרוע אבל בזמן הזה פטור שאם לא תאמר כן יתמלא כל הבגד כולו קרעים.

פסק השו"ע :

בנידון של יהודי/גוי -פסק כרבי יהודה שהשומע מיהודי חייב לקרוע והשוע מגוי פטור לקרוע

בנידון של כינוי פסק כרבי חייא שגם השומע כינוי חייב לקרוע 

הרואה ספר שנשרף

פסק השו"ע ס"ת תפילין ומזוזות קורע שתי קריעות אחת על הגוויל ואחת על הקלף-
בש"ך נשרף לאו דווקא ה"ה נחתך נקרע נמחק וכן כתב הב"י שמשמע מהבבלי בניגוד לירושלמי.
המקורות לקריעה על ס"ת שנשרף
ואלו קרעים שאין מתאחים …ס"ת שנשרף ולמדין זאת שיהויקים קורע ושורף את האזכרות שבמגילת איכה ומתואר בנביא שלא פחדו ולא קרו בגדיהם מכלל דבעינן לקרוע.
… חייב לקרוע שתים אחד על הגוויל ואחד על הקלף.
מסופר על רבי אבא ור' הונא היו יחד ובשעה שהתפנה ר אבא הניח את התפילין והגיע בת יענה והזיקה להם סבר לקרוע אמר לו ר הונא לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה
בביאור זה
1. רש"י שהקורע לא יכול להציל, אבל אם יכול להציל א"צ לקרוע כמו מעשה של יהויקים
2. רש"י על הריף שרואה בעיניו ששורפים ולא בנודע לו לאחר זמן
3. נמוק"י מה שקורע זה דווקא שנשרף על מנת להכעיס 
4. שלא רואה באופן צפציפי את הס"ת אף שרואה את בית הכנסת נשרף אין צריך לקרוע ע"פ שות חכם צבי.