סימן ת"ב-ת"ג
דיני שמועה קרובה ורחוקה, דין ליקוט עצמות
בשמועה רחוקה מה ההבדל בין אביו ואמו לשאר קרובים?
הגדרת שמועה רחוקה היא שאדם שומע שמת קרובו לאחר שלושים יום מעת הפטירה.
בגמרא מו"ק כ. ת"ר שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלושים, שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד… קרובה -שומע בתוך שלושים, רחוקה לאחר שלושים. דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים בין שמועה קרובה ובין שמועה רחוקה נוהגת 7 ושלושים.
ובגמרא נפסק שהלכה כר עקיבא כי החכה כדברי המיקל באבל.
ואם שמע ביום השלושים עצמו יש מחלוקת ראשונים ופסק השו"ע שזה נחשב כשמועה רחוקה.
בדין שמועה רחוקה- הלכה שיושב שעה אחת באבלות ונפטר מהלכות שבעה
על שאר קרובים – נפטר מכל דיני אבלות
על אביו ואמו – יושב שעה אחת ונפטר מדיני שבעה ושלושים אבל דינים :
- שתלויים בשלושים+גערה
- תלויים ב 12 חודש
- קריעה
לא נפטר מדינים אלו ויש להמתין לגערה אלא שבנידון זה יש מחלוקת פוסקים:
יש שסוברים שצריך לחכות שלושים מהשמועה +גערה ויש הסוברים שמספיק לחכות 30 מהמיתה /קבורה +גערה.
שמע שמועה רחוקה בלילה
למרות שבדרך כלל לא אמרינן מקצת הלילה ככולו, לגבי שמועה רחוקה פסק מהרם מרוטנבורג ושו"ע סימן שצ"ה סעיף ב' שכיון שסגי ליה בשעה אחת אמרינן שיצא ידי חובת אבלות.
האם הגדרת שמועה רחוקה 30 יום ממתה או קבורה?
שיטת הטז–את 30 יום מונים מיום המיתה למרות שהקבורה היתה יום למחרת.
שיטת מהרי וייל- מונים מיום הקבורה
אלו דינים נוהגים בשמועה רחוקה?
פסק השו"ע סעיף ב' די לעשות פעולה המבטאת אבלות.
חליצת סנדל או עטיפת הראש וא"צ לנהוג כל דיני האבלות
לגבי דין תפילין -לא צריך לחלוץ את התפילין.
המקור מו"ק ר חייא ששמע שמועה רחוקה אמר לעבדו חלוץ לי מנעלי והולך אחרי כלי לבית המרחץ ולמדה הגמרא 3 דינים מהסיפור
- אבל אסור בנעילת הסנדל
- שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד
- מקצת היום ככולו
בנוסף למד הרמב"ן וכך נפסק בשו"ע כדברינו לעיל שמספיק שיעשה פעולה אחת של אבלות.
דין הבראה
דין הבראה לא נוהג בשמועה רחוקה.
קריעה על שמועה רחוקה
בגמרא מו"ק כ: שמע שמועה קרובה בשבת ולמוצ"ש נעשית רחוקה, קורע או אינו קורע?
ר מני אמר אינו קורע , ר חנינא אמר קורע
והלכה כרבי מני, אלא שיש מחלוקת ראשונים באיזה מקרה נחלקו
שיטת הראב"ד – המחלוקת היא על אביו ואמו והלכה שלא קורע אבל שאר קרובים לכו"ע לא קורע
שיטת הרמב"ן – על אביו ואמו לכו"ע קורע המחלוקת היא על שאר קרובים ובזה הלכה שלא קורע
פסק השו"ע כרמב"ן
מי ששמע ביום השלושים שמת קרובו והיה שבת או רגל הדין שנוהג שעה קלה במוצ"ש מה הקושי בדין זה וכיצד מבארים אותו?
שואל הרשב"א – לכאורה קשה הרי דין הוא ששבת נחשבת כאחת משבעת ימי אבלות והראיה שמע שמועה בשבת השבת עולה לו ליום אחד בתחילתו, א"כ מדוע לא נאמר אותו הדין פה ויחשב שמועה קרובה?
עונה הרשב"א דיו לבוא מן הדין להיות כנידון ולא יתכן שהשבת שאיסוריה הינם בצנעה צחייב אבלות של פהרסיא
עוד היה מי שתירץ שדין זה ששבת עולה הוא לקולא אבל כאן רוצים