סימן שצ"ד-שצ"ו
דין בכייה על המת,אבלות שבעה ושלושים
מה גדר בכי, הספד תשובה של האבל?
עוד הובא בשו"ע ע"פ הגמרא במועד קטן כ"ז: שהאבל צריך לחוש :
עד 3 ימים – חרב בכפתיים שלו
3-7 חרב זקופה בקרן זווית.
7-30 חרב עוברת לפניו בשוק.
וכל אותה שנה מידת הדין מתוחה כנגד המשפחה.
עוד נכתב כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא יפחד ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
מתי אומרים מקצת היום ככולו ומתי לא? האם אותו דין חל בלילה?
בגמרא יש מחלוקת תנאים האם אמרינן מקצת היום ככולו
ת"ק – לא אומרים.
אבא שאול – אומרים מקצת היום ככולו.
ולכן פסק השו"ע ע"פ הגמרא שהלכה כאבא שאול ובסיום השבעה אין צורך לחכות עד סיום היום אלא כיון שעמדו מנחמים מאצלו (כמובן לאחר נץ החמה) פקע ממנו דין שבעה.
וכן בשלושים כיון שהיה נץ החמה פקע דין שלושים, יש לציין שכלפי דין שבעה מצריכים שיעמדו מנחמים מאצלו, ואלו בשלושים מספיק נץ חמה בלבד
שחל בשבת
שיטת הב"ח שבשבת לא אמרינן מקצת היום ככולו, אלא כל השבת חייב בדברים שבצנעה.
ובמוצ"ש יושב שעה אחת באבלות.
שיטת הט"ז – גם בשבת אמרינן מקצת היום ככולו, מכיון דמה שאמרו שצריך להמתין ביום חול כשיעור שיעמדו מנחמים מאצלו זה רק ביום חול שהנידון כלפי חליצת מנעל וכדומה, אבל בשבת שהנידון הוא כלפי שב ואל תעשה הרי זה דומה לדין שלושים שבשב ואל תעשה מספיק נץ החמה בלבד. וה"ה בשבת שכל שאלת פקיעת האבלות זה כלפי דין ת"ת או כלפי לבישת בגדי לבן שזבה מספיק נץ החמה להפקיע
שיטת הב"ח בשבת לא אומרים מקצת היום ככולו
גבעת שאול – אסור ללבוש את החלוק הלבן ביום השביעי שחל בשבת עד אחר התפילה.
לגבי דין מקצת הלילה
שיטת חכמי הצרפתים – לא אומרים מקצת הלילה ככולו אלא רק ביום אמרינן כן.
שיטת הרמב"ן -אומרים מקצת הלילה ככולו.
במקורות הגמרא יחלקו איך להסביר אותם:
גמרא מו"ק כ"ז. – מי שזקף את המיטה בע"ש למלצ"ש אע"פ שאין לו לישב אלא יום אחד בלבד חוזר וכופה את המיטה.
חכמי הצרפתים למדו מכאן שצריך לכפות את המיטה כל הלילה כי לא אומרים מקצת הלילה ככולו, ואלו הרמב"ן יסביר שאומרים מקצת הלילה ככולו ופירוש הגמרא שחוזר לכפות את המיטות רק למקצת הלילה וזה ברור כי אחרץ מה החידוש שצריך לחזור ולכפות, אלא חידוש הגמ' שאומרים מקצת הלילה ככולו ומספיק לכפות לשעה אחת.
גמרא מו"ק י"ט: אבל כיון שעמדו מנחמים מאלו מותר ברחיצה , לצרפתים- משמע שלא אומרים מקצת הלילה ככולו, ואלו לרמב"ן מדובר באדם שרוצה שיבואו מנחמים אצלו למחרת ולכן צריך להמשיך באבלות שלר יהיה תרתי דסתרי , אבל אכן האבל יכול להחליט שמפסיק את האבלות בלילה וביום ימנע ממנחמים לבוא לבקר.
מגילה כ. : זבה צריכה לחכות ליום טהרה בכדי לטבול ולא אומרים לה מקצת הלילה ככולו, הצרפתים מוכיחים שבכל דבר הצריך ספירה צריך להמתין ליום , ואלו הרמב"ן לומד שאין לדומות דין זבה ששם יש עניין של ספירה.
דין מקצת היום ככולו כלפי סיום י"ב חודש
דין אבלות ביום יארצייט
ויש בזה ב' פרטים
- יום יארצייט ראשון שבתשלום השנה
- יום היארצייט שבכל שנה ושנה
פסק הרמ"א לנהוג אבלות ביום יארצייט ראשון ויש בדבר שתי סיבות א. משום שאומר בו קדיש ב. פעמים שהקבורה מתעקבת ואז יום זה עדין נמתא בתוך י"ב חודש .
לגבי השאלה של יאצייט שבכל שנה ושנה או אפילו יום יארצייט ראשון אבל בשנה מעוברת שעברו י"ג חודשים הב"ח מתיר כיוון שאין בו דין אבלות
והש"ך פירש שמדובר כלפי כל הדינים חוץ מעניין של שמחה.
ואלו הט"ז חולק ולומד שיש דין אבלות במקרים אלו והראיה איסור סעודה לשיטת הרמ"א בכל השנים ונקודות הכסף דחה דברי הט"ז שאין לדמות דין שמחה בסעודה ומשתה לשאר דינים.
סימן שצ"ו – מי שלא נהג אבילות תוך שבעה לסתימת הגולל מתי משלים אבלותו ומתי אינו משלים?
יש לחלק בין אדם שלא נהג כלל למי שזלזל במקצת הימים
כמו כן יש לחלק בין מי שנודע לו מהפטירה ולא התאבל, למי שלא ידע כלל ויש לו שמועה קרובה.
במצב ונודע לו מיד ולא התאבל כל השבעה
מהגמרא במו"ק כ. ת"ר קיים כפיית המיטה שלושה ימים קודם הרגל אינו צריך לכפות לאחר הרגל וחכמים אומרים אפילו יום אחד אפילו שעה אחת.
למד הראב"ד שאדם שלא קיים מצוות שבעה צריך להשלים תוך 30 את 7 ימי האבלות. בכדי שלא יהא חוטא נשכר
במצב וזלזל במקצת הימים:
כתב השו"ע שיצא ידי חובת מצוות אבלות, ודברי הראב"ד נאמרו על מצב שלא קיים כלל אבלות בכל שבעת הימים.
מקרים לדוגמא:
- נהג יום אחד באבלות והפסיק
- אדם בא ממקום קרוב לגדול הבית ביום השביעי לאבלות ונהג קצת באותו היום.
- אדם נהג אפילו שעה אחת בלבד
דין חולה שהיה אנוס ולא התאבל מחמת חוליו
כתב הפ"ת (ג) אם התרפא תוך 30 יום מהקבורה צריך להשלים ויש שחולקים שלא צריך להשלים כיון שהיה אנוס.
שמע שמועה ואמרו לי שהיא לא מת והתחיל להתאבל למחר
כתב הפ"ת (א) -מתחיל להתאבל משעת שמועה ראשונה
מי שנקבר בבית השמשות
אם נהגו קצת אבלות קודם שחשכה נמנה יום ראשון לכו"ע.
ואם לא נהגו קודם חשיכה יש הסוברים מתחיל למנות למחרת ושיטת הרב עובדיה שלמרות זאת כל עוד אפילו נקבר 18 דקות לאחר שקיעה יום ראשון עולה .
קטן שהגדיל בתוך 7 או 30 -האם מתחייב באבלות בהגיע הבר מצווה?
שיטת מהר"ם – הקטן מתחייב באבלות ולמרות שבתחילה היה לו דין פטור אבל משעה שהתחייב חזר לחובתו במצווה הוכחות:
- מי ששמע שמועה קרובה בחג הוא לא מתאבל ולמרות זאת לא פקע ממנו דין אבלות וצריך להתאבל בצאת החג.
- .כיסוי הדם – למדנו בגמרא אם כיסתה רוח את הדם ושוב התגלה למרות שהיה שלב של פטור אבל משעה שחזר והתגלה שוב חייב לכסות את הדם כי אין דיחוי אצת המצוות.
- קטן הגדיל בשבת ושימש במקד חייב אף שבכניסת השבת היה פטור
הרא"ש סבור דין שמועה קרובה זה תשלומים וכיון שהקטן היה פטור בתחילה פקע ממנו דין אבלות
ודחה את ההוכחות הנ"ל
- מי ששמע אבלות בחג דין האבלות מוקפא באופן זמני כלומר הוא עצמו חייב באבלות אלא שיש לו מניעה חיצונית בעקבות החג לעומת קטן שאין לו כלל דין אבלות ודין האבלות שלאחר מכן הוא תשלומים לראשון וכיון שהקטן היה פטור בתחילה פקע ממנו דין אבלות לגמרי
- כיסוי הדם המצווה לא פקעה מעיקרא אלא שבאופן זמני הסתתר החיוב
- בשבת הקטן חייב מדין סוף השבת אך באבלות שמועה קרובה היא תשלומים וכיון שפקע החיוב בתחילה לא חל דין תשלומים
הוכחות לרא"ש
- קטן שהגדיל בין שתי פסחים
- חיגר פטור מראיית המקדש בחג וכן חיגר שהתרפא כיוון שהיה פטור מעיקרא.
הדרכים לדחות הוכחות אלו:
יש לחלק בין דין דאורייתא לדרבנן
פסק השו"ע
קטן שמת אביו ואמו ואפילו הגדיל תוך שהבעה בטל ממנו כל דין אבלות ואינו חייב בו כפסק הרא"ש שכיון ששעה ראשונה היה פטור פקע ממנו כל הדין הנ"ל. וכן פסק הט"ז
השך פסק כשיטת מהר"ם
אבל יש סתירה בשו"ע:
סימן שמ"א בדין הבדלה שאונן היה פטור ממנה ג"כ היה מחולקת דומה בין מהרם לרא"ש.
למהרם- נשאר חייב בהבדלה למרות שבתחילה היה פטור
לרא"ש פקע ממנו דין הבדלה
והשו"ע שם פסק כמהר"ם
שואל הב"ח שלא מובן מה החילוק בשו"ע ויש סתירה?
יישב הט"ז בהבדלה עיקר זמן החיוב הוא עד יום רביעי ולא שיש כאם עניין של תשלומים ולכן האבל לא נפטר מהבדלה.
משא"כ באבלות ע"י שהיה פטור בתחילה פקע ממנו דין אבלות של קטן שהגדיל.
אמנם הרא"ש למד מיון שזה דין תשלומים.
אבל הט"ז אומר שזה סיבה אחרת שמכיון שעיקר המרירות הוא יום ראשון אז למרות שכל יום ויום זו מצווה נפרדת (והראיה דין זלזל במקצת הימים) אבל עדין מכיון שהיה פטור בשעה ראשונה אין עליו חיוב להתאבל שאר הימים
והט"ז מביא ראיה מהרוגי מיתות בי"ד שאין מתאבלים עליהם כי בשעת קבורה לא חלה אבלות כי הכפרה היא ק לאחר זמן שמתחיל בשרם להאכל ויש להם צער אז חלה כפרה וכיון דאידחי אידחי .
ה"ה קטן כיון שפקע ממנו דין אבלות בתחילה פקע לגמרי
ונקודות הכסף דחה את הט"ז שאין לדמות הרוגי בי"ד ששם פקע דין אבלות לכל העולם משא"כ בדין קטן פקע רק כלפי הקטן .
בדין אבלות י"ב חודש
כתב הפ"ת שכיון שזה לכבוד אביו ואמו גם השו"ע יודה שחייב באבלות.
אולם הרב עבדיה סבור שפקע מנו גם דין י"ב חודש
דין קטן
מהסימן שלנו משמע שקטן לכו"ע פטור מאבלות וכל הנידון מה דין שהגדיל
לכאורה קשה שהרי מצינו בסימן ש"מ פסק הט"ז שקטן חייב באבלות מדין חינוך בסעיף שעוסק שקורעים לקטן מפני עגמת נפש וכן בסימן שפ"ד למדנו שאין לבטל ת"ת ולמד הט"ז שבשאר דיני אבלות צריך לחנך.
א"כ איך פסק הט"ז פה שקטן פטור מאבלות ושם חייב באבלות
הסביר הפ"ת שיש לחלק דין חיוב קטן באבלות רק בקיום ב תנאים
- יש אבא שמוטל עליו חובה לחנך
- קטן שאין חשש ביטול תורה אבל במצב ואתה מבטל אותו מלימודו לא נטיל עליו חיוב אבלות.