סימן שע"ה

מאימתי על האבל לחלוץ מנעליו?

השו"ע דן מאימתי חלה האבלות?

מקור: גמרא מועד קטן דף כ"ז.

מאימתי כופין את המיטות, רבי אליעזר אומר משיצא מפתח ביתו.

רבי יהושוע אומר – משיסתם הגולל.

הלכה כרבי יהושוע.

משמעות סתימת הגולל :

שיטת רבנו תם– סתימת הגולל משמעותו סתימת הקבר בעפר >> וכן פסק השו"ע.

שיטת רש"י– סתימת הגולל זה כיסוי ארון המת.

השו"ע בסעיף א' כתב:

מדינא: -אינו חולץ מנעליו עד שיגיע לביתו.

המנהג: – לחלוץ מנעליו אחר סתימת הגולל מיד.

הרמ"א בסימן שפ"ב סעיף ה' כתב: שלא ראה לנכון להורות ללכת יחף מבית הקברות ולא כמו שי"א שנוהגים ללכת יחף.

ההסבר בזה ע"פ הש"ך משום רשעת הגויים, הא בלאו הכי כן יש מקום למנהג של ללכת יחף.

למעשה : 

כתב הפני ברוך מנהג האשכנזים לתת עפר בנעל ביציאה מבית הקברות ואם נוסע ברכב אז להוריד את הנעליים.

הספרדים: 

הרב אליהו כתב גם כן כמנהג מרן ללכת יחף או לשים עפר או ללכת עם נעלי גומי /בד.

הרב עובדיה כתב שאמנם השו"ע הביא מנהג אבל אנו לא נוהגים כך היום אלא ניתן ללכת עם נעלים לביתו.

התחיל למנות אבלות ואחר כך נודע לו שטעה ביום ההתחלה

כתה הרמ"א בסעיף א' אותו יום שהתאבל בטעות לא כלום הוא, וצריך להתחיל למנות מחדש את האבלות מהמועד הנכון.

כיו"ב כתב השו"ע סעיף ו -מי שהודיעו לו שצלבו עובדי כוכבים קרובו ונהג אבלות מיד ואחר כך נודע לו שטעה -אותו האבלות לא עלתה לו וצריך להתחיל את האבלות כדין משעת הקבורה או משהתיאשו לקוברו.

כתב הפתחי תשובה במקום והתחיל להתאבל מספק, ונודע לו אחר כך שנהג כשורה עלתה לו האבלות.

סעיף ב' -קרובים ששולחים את מתם לקבור בעיר אחרת מאימתי תתחיל האבלות?

המקור גמרא מו"ק כב.

אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא אזילתו בתר ערסא, משעה שתחזירו פניכם מהמיטה תתחילו להתאבל אף שעדין לא נסתם הגולל.

הנידון שקוברים את המת בעיר אחרת ואותם שלא הולכים אחר המיטה יתחילו האבלות מיד שהחזירו פניהם מהמיטה.

אלא שיש מחלוקת ראשונים האם דווקא בעיר רחוקה או גם בעיר קרובה הדין יהיה כן.

השו"ע פסק כהרמב"ם:

שהנידון בעיר רחוקה אבל בעיר סמוכה גם הנשארים כאן צריכים להמתין עם האבלות לשעה שיקברו את המת דלא כבה"ג.

כתב השו"ע  ע"פ הגמרא הנ"ל להלכה במצב וקברו את המת בעיר רחוקה הנשארים כאן מתחילים האבלות מיד, ומי שלווה את המת מתחיל את האבלות משעה שיקברו את המת.

אלא שיש דיון האם הדין הנ"ל יהיה תקף למצב שיודעים זמן הקבורה ובפרט בימינו שניתן לעדכן בטלפון או בטקסט.

שיטת הב"ח:

במצב זה גם השו"ע יודה להתחיל את האבלות משעת הקבורה.

שיטת ערוך השולחן:

מה שכתב השו"ע ולא יודעים מתי הקבורה זהו לאו דווקא כי הוא הדין שיודעים, ויש להתחיל האבלות מיד שהחזירו פניהם מהמיטה.

גדול הבית

כל הנ"ל זה דווקא שכולם שווים אבל אם יש אחד שנחשב גדול הבית והפירוש שענייני הבית סמוכים עליו, ולא משנה האם זה אח או בן קטן ולא משנה האם ראוי לירש.

כתב הירושלמי:

הכל הולך אחר גדול הבית לחומרא.

ונחלקו הראשונים בהבנת דין זה:

התוס' כתב:

הירושלמי כתב דבריו לחומרא כלומר שאם גדול הבית הולך לקבור אף אלו שכאן נסמכים אחריו לחכות בזמן תחילת האבלות.

אבל אם גדול הבית נשאר כאן לא אמרינן שההולכים ללוות את המת יצטרפו לגדול הבית לקולא.

הטור והרא"ש:

בכל מקרה אזלינן בתר גדול הבית וגם בהבנת דעה זו יש מחלוקת ,שהרי הירושלמי כתב לחומרא וכאן הוי קולא.

יש שכתבו שלדעה זו מה שנגררים ההולכים ללוות אחר גדול הבית להתחיל האבלות מיד זה רק לחומרא אבל עיקר האבלות יתחילו משעה שנקבר והב"י דחה הבנה זו.

פסק השו"ע כשיטת התוס' שרק לחומרא אזלינן בתר גדול הבית.

אדם שנודע לו שקרובו נפטר בחו"ל והלוויה תיהיה בעוד יומים מתי יתחיל האבלות?

בכדי לענות על שאלה זו יש להקדים סתירה בשו"ע בין סעיף ב' לסעיף ו'

בסעיף ב': למדנו אדם שלא משתתף בהלוויה צריך להתחיל אבלות מיד למרות שיקברו את הנפטר בעוד כמה ימים.

בסעיף ו':  מי שהודיעוהו שצלבו גויים את קרוביו בעיר אחרת מחכה עם האבלות עד שיקבר או שהתיאשו מלקוברו.

ביישוב קושיא זו מצינו שיטות:

שיטת הנצי"ב:

העיקר תלוי בהתעסקות עם המת 

סעיף ב' מיירי שהתעסק עם המת.

סעיף ו' מיירי שלא התעסק עם המת.

כלומר שאדם התחיל להתעסק עם המת ונפטר ממנו מתחיל האבלות מיד.

שיטת רבי רפאל שפירא חתנו של הנציב:

סעיף ב' מירי שהמת ניתן לקבורה

סעיף ו מיירי שהמת לא ניתן לקבורה.

נפק"מ הנידון של השאלה שלנו, מי שנפטר בחו"ל מתי יתחיל באבלות הקרוב שנמצא בארץ?

לנציב: 

צריך לחכות שיקבר ורק אז יתחיל האבלות שהרי לא התעסק עם המת והוי כנידון של סעיף ו.

לרב רפאל שפירא: מכיון שהמת ניתן לקבורה מתחיל באבלות מיד כמו הנידון של סעיף ב'.

האחרונים פוסקי זמנינו  נחלקו כמי לפסוק להלכה.

ביב"א צדד לפסוק כנציב ויחד עם זה במקום ועשה ע"פ הוראת חכם להתחיל אבלות מיד או שחשב שכבר נקבר והתחיל להתאבל יש לסמוך על ר' רפאל שפירא.

סעיף ג'- מי שקברוהו זמני בקבר ואחר כך קוברים אותו במקום אחר

פסק השו"ע ע"פ הירושלמי-

יש לחלק בין מצבים שונים:

1. קברוהו על דעת שישאר שם לעולם, אלא שאחר כך החליטו לשנות את המיקום (כמובן בדין שינוי מיקום מצינו דיון הלכתי לעיל ואכמ"ל) — מתחילים להתאבל מיד.
2. קברו אותו באופן זמני על דעת לפנות שיזדמן להם. פינוהו תוך שבעה -חוזרים למנות שנית – והתגלה שזה הפעם השניה עיקר הקבורה. פינוהו לאחר שבעה אין מתאבלים עליו שנית.
3. קברו אותו על דעת לפנות אותו תוך שבעה אין מתחילים להתאבל עד שיקבר בשנית.(ע"פ הברייתא בשמחות שם מובא שקברו את ר"ג בקבר זמני והתחילו את האבלות רק משעה שקברו בקבר הקבוע בירושלים)

סעיף ד'

שיש מצור על העיר ולא ניתן לקבור יש להתחיל את האבלות משעה שטמנו את המת בארון כי בעניין זה כיסוי הארון הוי כסתימת הגולל.

כותב הש"ך זה דווקא שיש מצור אבל בעלמא לא קי"ל הכי.

סעיף ה'-שבוי שנפל ביד אויב וידוע שעתה אינו בין החיים 

אנינות- לעיל סימן שמ"א למדנו שבכל מצב שהמת לא ניתן לקבורה לא חלה חובת אנינות.

אבלות-כתב השו"ע הרוגי מלכות שאין מניחים אותם להיקבר הדין הוא שרק משעה שהתייאשו מלקבור מתחיל את האבלות

בשעה שהצליחו לחלץ את העצמות -חל הדין של סימן ת"ג שיש אבלות ליום אחד

סעיף ו' הודיעוהו שצלבו גויים את קרובו בעיר אחרת ונהג אבלות מיד ואחר כך נודע לו שעדין עומד בצליבה אותו האבלות לא עלה לו וחוזר ומונה משיקבר או משהתייאשו לקוברו 

חשוב לציין את המקור לדין זה בשמחות הרוגי מלכות אין מונעים מהם כל דבר 

מאימתי מונעים להם משעה שהתייאשו לשאול אבל לא לגנוב

גאונים- מדובר שיש ספק שמת ולכן מתאבל משנתקררה דעתם והתייאשו לקוברו

אבל במצב שוודאי ידוע שמת מתחילים להתאבל מיד.

ר"י וכן פסק השו"ע להלכה- בספק שמת וודאי שלא מתאבלים הנידון שוודאי מת ואעפ"כ רק משעה שיקברו אותו או שיתייאשו מתחילים להתאבל.

סעיף ז'- אבלות על הטובע או הרגוהו ליסטים

טובע במים שיש להם סוף

ההגדרה מים כאלה שהרואה יכול לראות מתחילתו ועד סופו.

פסק השו"ע ע"פ משנה במסכת שמחות פרק ב הלכה י"ב הטובע במים שיש להם סוף כמו בור  וכדומה, שמועה שהרגוהו ליסטים או גרrתו חיה באופן כזה שנתברר שמת והתירו את אשתו לשוק שעת תחילת האבלות משעה שהתייאשו מלחפש או משעה שימצא ראשו ורובו.

מים שאין להם סוף

במצב זה לא מתירים את האשה לקהל הרחב ולכן 

שיטת השו"ע -לאסור להתאבל עליו שמא ע"י כך יפול מכשול והאשה תתחתן לא כדין והוסיפו האחרונים אף לא לומר קדיש ואם ירצו יוכלו לעשות פעולות אחרות לעילוי נשמתו.

מסקנת הפתחי תשובה- אף שאין היתר לאשתו להינשא בכל זאת צריך להתאבל ולומר קדיש

דין רווק

הפתחי תשובה מביא מחלוקת אחרונים האם גוזרים גזירה לגזירה ואומרים לא להתאבל על רווק אטו שנטעה להתאבל על נשוי ושוב נטעה להתיר את אשתו.

מי שהתייאשו מלקוברו והתחילו להתאבל עליו ואחר כך נמצאת הגופה. האם צריך להתאבל או לקרוע שוב?

לגבי דין קריעה

לרבי אליקים-צריך לקרוע שוב שייתכן שיהיה קריעה שוב ללא אבלות

מהרם א"צ לקרוע שוב ופסק הט"ז והטור לחומרא כרבי אליקים שקורע שוב

סעיף ח'-קרוב המגיע באמצע שבעה האם הוא מונה עמהם או לעצמו את השבעה ?

מקורות:

גמרא מועד קטן כא:

ת"ר אבל בא ממום רחוק-מונה לעצמו

בא ממקום קרוב מחלוקת:

לרבי שמעון-תמיד מונה עמהם והגמרא הסבירה שמדובר שבא ומצא מנחמים

לת"ק -יש חילוק: ג' ימים ראשונים מונה עמהם לאחר מכן מונה לעצמו.

הגמרא מביאה בשם רבי יוחנן 

א. שמדובר שגדול הבית נמצא בבית-תנאי הכרחי שקרוב נוסף שיבוא יהיה נספח ויצטרף למניין של המשפחה

ב. הלכה כרבי שמעון

ג.  איבעי להו- הלך גדול הבית לבית הקברות מהו?- אמר רבי יוחנן אפילו הלך גדול לבית הקברות מונה עמהם.

ומחלקים בין הגיע תוך שלוש להגיע לאחר 3 ימים ולא מפורש בגמרא על מי מדובר שהגיע בתוך 3

הבנת הסוגיא-לפי הריף והרמב"ם

הריף והרמב"ם – השמיטו את כל הסוגיא והמימרא השניה העוסקת בהלך גדול לבית הקברות ולדעתם כל החילוק בין תוך ג' ללאחר ג' ימים לא רלוונטי מכיון שאנו פוסקים כרבי שמעון שהלכה שאפילו בא קרוב ביום השביעי מצטרף למשפחה. אלא שנחלקו הפוסקים בדעתם איך לפסוק להלכה

כלפי הגדול

מוסכם: 

גדול הבית שהלך לקבור ונשאר שם הוא מונה לעצמו 

באם גדול הבית חזר למקומו

דעת הרמב"ן והש"ך – הגדול מונה עמהם כלומר עם המשפחה ולמרות שלמדנו בסעיף ב שכולם נגררים אחר הגדול זה דווקא שהגדול נשאר במקומו אבל במקרה והוא חוזר זה להיפך הוא נגר אחר המשפחה

דעת הבית יוסף – הגדול ממשיך למנות לעצמו גם שיחזור לבית

כלפי הקרוב אחר שבא למקום המשפחה

לרמב"ן – דברי גמרא שהוא מצטרף למניין המשפחה שמצאו גדול הבית הכוונה שגדול הבית אתם במניין למרות שפיזי הוא לא בבית

אבל אם הגדול מונה לעצמו -אז הקרוב גם מונה לעצמו 

שיטת הב"י – הקרוב מצטרף למשפחה דווקא עם גדול הבית נמצא פיזית ממש מקום ולא במצב והוא עתיד לחזור.

הבנת הסוגיא לפי הרא"ש והטור

הרא"ש והטור וכן רבותינו הצרפתים כן מתחשבים במימרא השנייה בגמרא אלא שיש חילוק מהותי בהבנת הסוגיא 

שיטת הרא"ש ע"פ הבנת הש"ך – הדיון בגמרא מוסב על הקרוב האחר והמקרה בגמרא שגדול הבית והמשפחה התחילו אבלות ביחד והחילוק בין בא תוך ג' ללאחר ג מדובר על הקרוב שתוך שלושה ימים מצטרף למשפחה ולאחר שלושה ימים לא מצטרף וזה מכיון שגדול הבית לא היה בזמן בואו ולכן יש את החילוק הנ"ל.

שיטת הטור –

הדיון על הגדול ועליו מוסב החילוק בין תוך ג ללאחר ג 

הגדרת מקום קרוב

הגדרת מקום קרוב- מהלך 10 פרסאות כ 40 ק"מ שאפשר שיבוא ביום אחד כיון שאם היה יודע וודאי היה מגיע א"כ זה נחשב זה כאילו הוא נמצא עמהם (ע"פ הגאונים)

בזמננו -כתב הרב עובדיה שגם מגיע מחו"ל יכול להיקרא ממקום קרוב 

פסק השו"ע להלכה

5 תנאים בכדי שהקרוב שמגיע יצטרף למניין ימי האבלות של המשפחה אף שהגיע לאחר מספר ימים

1. "ולא ידע עד שבא למקום שמת שם מת"  (ציטוט השו"ע) 
2. בא למקום שמת שם המת או למקום הקבורה. -שיטת האור זרוע -ההיגיון שדווקא במצב זה שייך לומר שהאחר התבטל בפניהם כי אחרת אין עדיפות לאחד על פני השניים וכל אחד מונה לעצמו.(המאירי חולק על קביעה זו)
3. בא ממקום קרוב -ע"פ הגמרא 
4. מצא מנחמים אצלו-אפילו שננערו לעמוד  תנאי שהובא בגמרא, ואפילו בא ביום השביעי כר"ש ודלא כת"ק
5. מצא במקום את גדול הבית

אבל במצב שבעת בואו מרחוק למשפחה לא נכח שם גדול המשפחה

שיטת השו"ע כדבריו בבית יוסף כמו הריף והרמ"ם שהשמיטו את הדין של המימרא השנייה והדין שהקרוב מונה לעצמו מכיון שגדול הבית לא נכח שם בפועל

שיטת הרמב"ן והש"ך -בכל מצב שגדול הבית מונה עמהם כמו במקרה והוא יחזור עד סיום השבעה אז הוא מונה עמהם.

שיטת הרמ"א

באם גדול הבית יחזור תוך ג והקרוב בא תוך ג אזי מונה עמהם ואם לא , מונה לעצמו

כלומר הרמ"א פסק כאותם שיטות שכן מתחשבים במימרא השנייה של הגמרא ושלב את שתי השיטות שהבאנו לעיל

הש"ך תמה מדוע שתי תנאים הרי זה שתי שיטות חלוקות הסביר הש"ך

1. אפשר שדי בתנאי אחד או שקרוב בא תוך ג או שגדול בא תוך ג
2. מכיון שהרמ"א הסתפק בדעת הרא"ש לכן נקט את שתי ההבנות להלכה

סעיף ט'-האם אומרים שמי ששמע כבר ביום השני והתחיל להתאבל יקצר אבלותו מפני שבא לאחים

שו"ע כרא"ש לא אומרים כן ולא מסתבר שיקצר אבלותו

שיטת הרמב"ן- שבכל נקרה הדין שאם בא לאחים מצטרף עמהם גם על חשבון כך שהימים יתקצרו

סעיף י

שתי מתים בסמיכות מונה שבעה למת שני אפילו שיש ימים חופפים דלא כרש"י שחכה שיגמר ימי אבלות ראשון ורק אז יתחיל אבלות שני

סעיף י"א

כתב השו"ע ע"פ המרדכי בשם מהר"ם

שמי שהתפלל ערבית שוב אינו יכול להתחיל את האבלות מיום הנוכחי אלא מיום הבא כיון שכבר עשאו לילה שלא ליהוי תרתי דסתרי

מה דין אישה?

ישנו דין לגבי הפסק טהרה שאם הציבור התפללו ערבית האישה נגררת אחריהם ושוב אינה יכולה לבצע הפסק טהרה

שיטת הש"ך – דין אבלות שונה והאשה כן יכולה להתחיל אבלות באותו יום הסיבות לכך

1. באבלות אמרינן הלכה כדברי המיקל
2. באבלות מן השמים שלחו לה שלא בשליטתה ולכן יכולה לומר לדידי יום

שיטת מהרש"ל – מכיון שאשה לא רגילה להתפלל בניגוד לאיש לכן היא נגררת אחרי הקהל וצריכה להתחיל אבלות למחרת