סימן שמ"ב
מי שהכין צרכי חופתו ונפטר לו קרוב משפחה
המכין צרכי חופתו ומת אביו של חתן או אמה כל כלה
כתב הרמב"ם "שבעת ימי החתנות הרי הם כרגל" דין ברור מי שמת לו מת בתוך שבעת ימי המשתה של החתונה, דוחים את האבלות לאחר שיגמרו ימי המשתה.
הנידון לפנינו: מצב שנפטר קרוב המשפחה קודם החתונה והשאלה את מה מקדימים?
המקור לכך גמרא במסכת כתובות ג: – "הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסים את המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצווה, ופורש. ונוהג שבעת ימי משתה ולאחר מכן שבעת ימי אבלות וכל אותם הימים הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים"
מוסיפה הגמרא הגבלות על הדין הנ"ל:
- דווקא שנפטר/ה אביו של חתן או אמה של כלה -שאם יבטלו את החתונה לא יהיה מי שיטרח עבורם פעם נוספת בלשון הגמרא "ליכא איניש דטרח להו"
- אמר רב חסדא הנידון שנתן מים על גבי הבשר אבל אם לא נתן מים על גבי הבשר אין כאן הפסד, ודין הוא שיבטלו את החתונה, לאחר מכן הגמרא מפרטת שהנידון תלוי במקומות, בעיר גדולה, תמיד בשר יכול להימכר ובעיר קטנה תמיד לא יכול להימכר, וכאן מדובר על עיר בינונית שעל זה נאמר המדד של רב חסדא.
להלכה – מה הדין המכין צרכי חופתו ומת אבא של חתן או אמא של כלה?
כתב השולחן ערוך ע"פ הגמרא הנ"ל לדחות את האבלות ולקיים את החופה ובעילת מצווה, לקבור את המת, ולקיים שבעת ימי המשתה , ורק לאחר מכן שבעת ימי אבלות.
אבל ישנם שתי תנאים להיתר להקדים את המשתה לאבלות:
1. שיש הפסד. 2. נפטרו אבא של חתן או אמא של כלה, אשר נוהג שהם טורחים: אבא -בהכנת החתונה ואמא בתכשיטים. אבל שאר קרובים שנפטרו לא התירו לעשות זאת.
להלכה היום כתב נקודות הכסף נראה שבזמנינו מצוי שהרבה קרובים יכולים לעזור להכין צרכי סעודה ותכשיטים לכלה, ולכן בכל עניין יערכו את שבעת ימי האבלות תחילה ורק לאחר מכן את החתונה. וכן פסק הפתחי תשובה.
מה דין שיש הפסד חלקי
שיטת הב"ח – שכל היתר שיש הפסד מלא אבל הפסד חלקי לא מהווה סיבה לדחות את האבלות
דעת הש"ך גם במצב זה דוחים את האבלות.
איך התירו החכמים לדחות אבלות של יום ראשון שלחלק מהדעות היא מהתורה?
חשוב לדעת שיש מחלוקת עקרונית שהובאה לקמן בסימן שצ"ח האם אבלות ביום הראשון היא מהתורה או מדרבנן
הריף והרמב"ם – סוברים שאבלות יום ראשון היא מהתורה בתנאי שזהו יום המיתה והקבורה.
הרא"ש – אבלות היא רק מדרבנן.
השו"ע הביא בסתם את דעת הריף ובשם י"א את דעת הראש. והרמ"א פסק כדעת הרא"ש שאבלות לעולם היא מדרבנן.
א"כ כפי ששאלנו איך דחו אבלות דאורייתא?
תירוץ הר"ן – בי"ד יכולים להתנות לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה, כלומר שלא לעשות פעולות אקטיביות של אבלות לדוגמא לחלוץ נעלים וכו', אבל, לעשות פעולות שמחה זה אין כח בידי בי"ד לדחות את התורה ולכן יהיה אסור להתעסק בשמחה
מה הדין במתו לאחר סעודת החתונה לפני בעילת מצווה?
הט"ז ס"ק א' דן בזה בהרחבה
יש שהורו וכן דעת רוב גדולי הספרדים – שבועל ונוהג שבעת ימי המשתה תחילה ודוחה את שבעת ימי האבלות כי מכיון שהיה חופה אע"פ שלא היה בעילה יש כח לדחות את ימי האבלות ללאחר מכן.
אלא שלעניין בעילת מצווה נחלקו האם גם להקדים או לדחות 14 יום (וכן שיטת הרב עובדיה לדחות 14 יום)
הט"ז- וכן חכמי האשכנזים כתבו להתחיל למנות שבעת ימי אבלות ואחר כך תיבעל ויעשו שבעת ימי משתה
הט"ז האריך במקורות ונמנה כאן בקצרה
- לא שייך להקדים את הבעילת מצווה מכיון שכל ההיתר זה מכיון שיש הפסד וכו' כפי שהארכנו לעיל וא"כ פה לא שייך ההיתר
- בסימן שפ"ג – נפסק שחתן שמת אביו ולא בעל אסור להתייחד עם אשתו.
- על השיטות שאמרו לאאחר את הבעילה 14 יום טוען הט"ז שלא שייך מכיון שכל תקנת שבעת ימי המשתה זה תקנה לטובת החתן -כלה וא"כ כאן לא ניחא להו בתקנתא דרבנן (ע"ד האשה שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה )
- בגמרא חולין מובאת המעלה של להתיר מצורע לאשתו לענין תשמיש המיטה, שהיה הוא אמינא בגמרא לומר שמצוות טהרת מצורע תדחה את מצוות שילוח הקן לולי הריבוי המיוחד של "שלח תשלח" א"כ וודאי שלא נכון לדחות את בעילת המצווה 14 יום.
נקודות הכסף הביא שלחינם הט"ז טרח בנידון שהרי זו מחלקות מפורשת בין הריץ גיאת לרא"ש ולמעשה הש"ך ג"כ מסכים עם הט"ז לדינא.
מה דין במצבים שמתו קרובים אחרים או במקרה ואין הפסד?
כפי שכתבנו בנידון זה לא התירו להקדים את ימי המשתה לימי האבלות השאלה מתי מקיימים את החופה?
יש מחלוקת ראשונים
שיטת הרמב"ם – שמקדים את האבלות ורק לאחר מכן את החופה
הריץ גיאת – כתב לקיים חופה ובעילת מצווה ולאחר מכן שבעת ימי אבלות.
הרא"ש – כתב לדחות את החופה לאחר שלושים.
מה הדין במתו שאר קרובים והיה כיסוי הכלה בהינומא ?
כתב הדרישה – כיסוי בהינומא קרא חופה ולכן נוהג שבעת ימי המשתה ורק לאחר מכן שבעת ימי אבלות.
הט"ז – הינומא זו לא חופה ולכן מכיון שמדובר בשאר קרובים מקדימים את ימי אבלות ורק לאחר מכן יעשו חופה.
הט"ז האריך בקושיות נגד הדרישה ונמנה בקצרה
- מפורש ברמ"א אבו העזר שחופה זו כיסוי היריעות ע"ג קלונסאות
- ברור שכל היתר המרא להקדים ימי משתה זה ק בסייגים המצוייינם שיש הפסד +אבא של חתן, אמא של כלה, ובמצבים אחרים אפילו לשיטת הריף שמקדים את הבעילה לא עלה בדעתו להקדים אף שבעת ימי המשתה
- הרי שיטת הר"ן לא לעשות פעולות שמחה שאבלות יום ראשון מהתורה ואיך כאן התירו לקיים חופה שאין לך מעשה שמחה גדול מזה
איסור ייחוד
כפי המובא בגמרא לעיל באותם הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואסורים ביחוד, למרות שאם אשה נידה לא חוששים לייחוד ?
הסבירה הגמ' שמכיון שאבלות קלה היא בעיניו שהרי רואה שחכמים התירו לעשות בה שינויים לכן הוא יבוא לזלזל בה.
לגבי השמירות ישנם כמה שיטות בפוסקים
שיטת הרא"ש – אסורים ביחוד ביום ובלילה אך די בשמירה אחת
שיטת הראב"ד – רק בלילה צריך שמירה אבל צריך שתי שמירות.
רמ"א כתב להלכה – לצאת ידי חובת שני השיטות ולכן בלילה צריך שתי שמירות וביום שמירה אחת ומספיק על ידי קטנים
השו"ע לא התייחס במפורש לדיון זה, אלא שבבית יוסף פסק כשיטת הראב"ד, והבאר הגולה כתב שכן נראה שפסק השו"ע אמנם יש שכתבו שהשו"ע החמיר יותר מהרמ"א. ולשיטתו צריך שמירות ביום ובלילה ועל ידי גדולים.
כיום שיש איסור נידה בלאו הכי אחרי ביאה ראשונה האם עדין קיים איסור ייחוד?
שיטת הט"ז -גם היום יש לנהוג איסור איחוד מכיון שכן היה בימיהם,אין לנו כח להקל על דברי חכמים הראשונים ולמרות שבטלה הסיבה לא בטל הדין
שיטת הש"ך – חתן הנושא בתולה אכן לא צריך לשמור על דין ייחוד שהרי בטלה הסיבה בטל המסובב.
חתן שבתוך שבעת ימי המשתה מת לו קרוב -מתי חלה אבלות?
כתב הרמב"ם שבעת ימי החתנות הרי הם כרגל ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה , האבלות נדחית ללאחר מכן, וכל הימים לא נוהג באבלות חוץ מתשמיש המיטה
את השלושים מתחיל מעת תחילת שבעת ימי האבלות , וימי המשתה לא עולים לו.
לגבי גיהוץ ותספורת דעת הש"ך וט"ז להתיר ללא פקפוק
דעת הב"ח -הוי כדברים שבצנעה שאסור
השתתפות בהלוויה בעת שבעת ימי המשתה
פתחי תשובה דן בעניין ישנם ג' שיטות באחורנים
- הכלה לא תצא , החתן יצא
- גם החתן לא ילך להלוויה
- החתן והכלה לא ילכו לבית הקברות אבל רשאים ללוות את המת.