סימן שמ"א

סיכום השו"ע -מי שמתו מוטל לפניו

הגדרת אונן 

כל שמת לו מת שחייב להתאבל עליו כל זמן שמוטל עליו לקוברו  נחשב אונן

בגמרא ישנה מחלוקת רב פפא ורב אשי.

שיטת רב פפא רק מי שהמת מוטל לפניו ממש

שיטת רב אשי כל זמן שמוטל עליו לקוברו-וכך נפסק להלכה.

האיסורים החלים עליו

  1. אינו אוכל בסמיכות למת-עדיף בבית אחר ,בית חברו, או לעשות מחיצה מול המת או מחזיר פניו ואוכל ובנוסף אינו מיסב
  2. אינו אוכל בשר ולא שותה יין
  3. אינו מברך ופטור מכל המצוות 

הנימוקים שאונן פטור מכל המצוות

הירושלמי בברכות מביא דרשה כתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצריים כל ימי חייך"-ימים שאתה עוסק בהם בחיים ולא ימים שאתה עוסק בהם במתים

אם רצה להחמיר על עצמו -אין שומעים לו

הסיבות לכך

  1. מפני כבודו של מת – שנראה כאילו לא אכפת לו מן המת
  2. משום שאין לו מי שישא משואו

הנפק"מ

במקום ויש לו מי שישא משואו האם רשאי להחמיר על עצמו?

לפי הסיבה הראשונה- אסור משום כבודו של מת, לפי הסיבה השנייה מותר כיון שיש מי שיתעסק עם מתו.

פסק השו"ע בשם י"א והמקור מדברי הרא"ש – >> שגם אם האונן רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי.

רש"י והרמב"ם >> משמע שאונן רשאי לברך ואם רצה הרשות בידו, במקום ואין מי שיתעסק עם המת ומשמע שלא מתחשבים בשני הסיבות שהובאו

הראבי"ה >> רק  אם יש מי שיתעסק בקרובים אזי אפשר ורשאי האונן להתפלל וכו' ולא חוששים לטעם כבודו של מת, אבל בלי זה אסור.

אבל יש סתירה לדברים >> שהשו"ע באו"ח פסק מעיקר הדין כרא"ש כמו כאן אבל כתב שאין למחות במי שנוהג כהראב"ה והסביר המשנה ברורה שם , שלמרות שהשו"ע סובר כהרא"ש אבל מי שרוצה לנהוג כראבי"ה הרשות בידו להחמיר ולהתפלל ואין למחות בידיו.

ברכת המזון וברכת אשר יצר

פתחי תשובה ס"ק ה' דן בעניין

ברור שבעודו אונן פטור מכל הברכות.

השאלה מה קורה לאחר קבורה, האם צריך לברך ברכת המזון ואשר יצר?

הפיתחי תשובה רוצה לומר שאכן חייב לברך ברכת המזון כל זמן שלא יתעכל המזון במעיו, וכן אשר יצר חייב לברך כל היום כולו .

הרב עובדיה פוסק שאין לברך ברכות אלו כיון שבשעה שהיה אונן היה פטור מהברכות האלו.

חובת נטילת ידים לפי אכילת לחם

פתחי תשובה ס"ק ד הביא שיטות בעניין יש מי שהסתפק בזה , והחמודי דניאל פסק שהאונן חייב בנטילת ידים , והסיבה לכך שנטילת ידים זה גזירה דרבנן משום סרך תרומה והפטור הוא ממצות עשה ולא מאיסורי לאווין

מצוות תשביתו  ואיסור בל יראה ובל ימצא

ממצוות תשביתו -האונן פטור, מבל יראה ובל ימצא , הפרי מגדים רצה לומר שגם כן האונן יהיה פטור.

אנינות עבור קטן שמת בתוך ל'

פתחי תשובה ס"ק א' דן בעניין, ברור שעל קטן שמת שלא עבר ל יום ויש ספק עם כלו לו חודשיו פטור מקריעה ואבלות אבל לעניין דין אונן יש מחלוקת אחרונים

תפארת למשה- מחמיר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין.

ברכי יוסף-וכן פסק הרב עובדיה- פטור גם מדין אנינות ויכול לאכול בשר ולשתות יין

אונן בספירת העומר

יאמר את ספירת העומר בלי ברכה ואז יוכל להמשיך בשאר הימים

דין אונן בפורים

פתחי תשובה ס"ק י"א מביא את שיטת השו"ע באו"ח שאונן מותר בבשר ויין בפורים -מכיון שאין עשה של יחיד דוחה עשה של רבים-מצוות שמחת פורים והמגן אברהם כתב שמדובר דווקא ביום הפורים.

אבל ישנם אחרונים (שות  שב הכהן) שמחמיר בזה ק"ו מיום טוב שאונן אסור בבשר ויין 

האם אונן מצטרף למניין-יום חול

ביום חול שאונן פטור מכל המצוות אזי הוא לא מצטרף למניין ופטור מכל המצוות,ולכן גם לא יאמר הקדיש (פ"ת ס"ק י"ד) -צריך לומר (הבנה בדעת הט"ז)->> שבמקום ויש מי שיתעסק עם אביו אזי כן לומר קדיש כי זהו כבודו של אבא

וראה בפסקה הבאה מחלוקת עקרונית האם שייך לומר קדיש קודם קבורה 

והרב עובדיה פוסק שיש מקום לומר קדיש גם קודם קבורה בשבת וודאי וגם ביום חול למרות שיש פטור מהמצוות אבל אמירת קדיש שהיא לכבוד המת יש מקום להתיר ולהצריך וכ"ש במקום שנמסר לכתפיים

צירוף למניין ואמירת קדיש בשבת קודם קבורה

הט"ז בסימן שע"ו ס"ק ד' פוסק שהאונן יאמר קדיש בשבת אף קודם קבורה כי אין אמירת קדיש תלויה באבלות ולמרות שהאבלות לא התחילה אבל קדיש ניתן לומר כי אין אנינות בשבת.

נקודות הכסף- אין לומר קדיש קודם קבורה כי לא שייך דין גיהנום קודם קבורה.

פסקי אחרונים:

שות שבות יעקב – פוסק כט"ז אבל לא ראה שנוהגים ככה ולכן לדינא יש ללכת לפי המנהג ואיך שפסק המורה ומביא מנהג ירושלים כן לומר קדיש בסיוע החזן.

גשר החיים- וכן פוסק הרב עובדיה – לומר קדיש קודם קבורה.

האם יש דין אונן שהמת בעיר אחרת

הש"ך ס"ק ה' דן בזה 

דעת הרא"ש וכן משמע מהשו"ע – יש דין אנינות אע"פ שיש קרובי משפחה בעיר אחרת שמתעסקים עם המת- משום דלא פלוג

דלא כב"ח ור"ת – שפסקו שמכיון שהמת בעיר אחרת ויש מי מהקרובים שמתעסקים בנפטר אזי אין דין אנינות ומעשה בר"ת שאכל בשר ושתה יין בזמן שאחותו מתה קודם קבורה בכעין זה

הסיבה שאסור לאכול בפני המת

שאוכלים בפני המת נחשב ללועג לרש

משמעות הלועג לרש

(ההסבר הבא מבוסס על הסבר הפתחי תשובה שלמד שיש מחלוקת בין הט"ז לש"ך אבל יש פרשנויות אחרות שאין ביניהם מחלוקת.)

הט"ז כתב – הלועג לרש – זהו בגלל שנראה שהקרוב מזלזל ובמקום להתעסק בקבורה מתעסק בלאכול.>>>כלומר לא שעצם האכילה היא בעיה אלא זה שאכילה מתבצעת בזמן של חובת הטיפול במת >>נפק"מ>> שלאדם אחר יהיה מותר לאכול בפני המת >>נפק"מ 2>>  שבת – לט"ז יהיה מותר לאכול בשבת כי אין בעיה בעצם האכילה

השך – כתב שבשבת אסור לאכול בפני המת – משמע מהש"ך שעצם האכילה מהווה את הבעיה של לועג לרש וה"ה שיהיה אסור גם לאדם אחר לאכול בפני המת דלא כהט"ז 

הסבר ערוך השולחן – אין מחלוקת בין הט"ז לשך "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי" כלומר הט"ז מחדש שמותר לאדם אחר לאכול בפני המת.

והש"ך קמ"ל שגם בשבת אסור לאכול בפני המת ואין מחלוקת.

הסיבה לאיסור הסיבה

כדי להראות הכנעה ושאוכל רק מפני ההכרח

האונן בשבת ויום טוב

המקור לכך הגמרא במועד קטן כ"ג: >> מחלוקת תנאים

ת"ק- חייב בכל מצוות האמורות בתורה חוץ מתשמיש המיטה שאסור 

רבן גמליאל – מתוך שהתחייב באלו התחייב בכולם ואמר רבי יוחנן תשמיש המיטה איכא בינייהו.

בתלמוד ירושלמי גם נפסק כשיטת רבן גמליאל

פסק השו"ע -שהאונן בשבת יכול לאכול בשר ולשתות יין, מברך וחייב בכל המצוות חוץ מתשמיש המיטה שאסור.

כן פסקו הריף והרא"ש >>כת"ק ולא שייך לומר הלכה כדברי המיקל באבל כי כאן זה דין אנינות ולא שאלה של אבלות.

רבנו יונה- היקל כשיטת רבן גמליאל וירושלמי שכן לוקח את הכלל הלכה כדברי המיקל גם לעניין דין אונן. ועוד שככה פסק ירושלמי.

רמב"ם- יש מחלוקת בהבנתו שכתב "האונן חייב בכל המצות חוץ מתשמיש המיטה" ויש שלמדו – הבית יוסף>> שתשמיש המיטה אסור בשבת.

 אבל הבנת הב"ח ברמב"ם שזו רשות.

דין לימוד תורה בשבת

המגן אברהם באורח חיים סימן תקמ"ח ס"ק ח>> למד שאונן אסור בדברי תורה.

שהרי האונן אסור בשמחה והתורה משמחת וכן נלמד בהמשך שאבל אסור בשבת בדברים שבצנעה.

דגול מרבבה – >> מתיר לאיש  אונן ללמוד תורה בשבת. שהרי הגמרא אסרה דווקא תשמיש המיטב ולא לימוד תורה

מתי יחול דין אונן גם בשבת או יום טוב?

  1. בשבת מותר להחשיך על התחום ומעת זו חל דין אונן.
  2. כשרוצה לקבור מתו ביום טוב ראשון על ידי גויים או ביום טוב שני אפילו בעצמו 

בדיוק הלשון בשו"ע אם רוצה, משמע שבמצב ואינו רוצה אזי פטור מדין אנינות.

אולם הפרי מגדים למד שאין דין זה תלוי ברצונו של אדם אלא שרק במצב ואינו יכול לקבור ביום טוב אזי פטור  אבל אם יכול אלא שאינו רוצה חייב בכל הדינים המפורטים לעיל.

3. בליל יום טוב שני נחלקו אחרונים

דעת הט"ז ומהרי"ל >> בליל יום טוב שני אין דין אונן ומותר לעשות קידוש כי אין אנינות ביום טוב ואין דרך לקבור בלילה.

ואם נשאל הרי מה היגיון לחלק בין לילה ליום שהרי ביום יש לו דין אונן!

תירץ הדרישה מכיון שביום לא התירו לעשות את כל המלאכות אלא רק קבורה ולא לתפור תכריכים או לחפור קבר ועוד מלאכות נוספות שאסרו, לכן דווקא ביום חל דין אונן ולא בלילה.

דעת הש"ך>> גם בליל יום טוב שני יש דין אונן ואסור לעשות קידוש מכיון שהלילה בכלל היום וכן פסק הרב עובדיה.

והש"ך דחה את הסבר הדרישה מכיון שמהריל שפסק שלא חל דיני אנינות בליל יום טוב כי הוא סובר כשיטות הפוסקים שאין אנינות נוהגת כלל ביום טוב שני דלא כהשו"ע.

תפילת מנחה – אונן בערב שבת

הפיתחי תשובה ס"ק כ"ב דן בנושא:

שו"ת יד אליהו -מכיון שהמת לא ניתן לקוברו בשלב זה א"כ זהו הדין של "מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה" ולכן אין דין אנינות לביינתים ויתפלל מנחה וכן פסק הרב עובדיה

הנודע ביהודה – פוסק שעדין יש לו דין אונן ופטור מלהתפלל תפילת מנחה.

אונן בליל י"ד -בדיקת חמץ

הפתחי תשובה ס"ק ו' דן בעניין -והלכה שממנים אדם אחר שיהיה השליח לבדוק את החמץ והשליח מברך, וכמובן האבל נותן במתנה את חמצו לשליח בכדי שהוא יוכל לברך ללא חשש.

ליל הסדר

כאן זה מחלוקת הט"ז והש"ך שהבאנו לעיל לעניין ליל יום טוב, אבל כמובן אם רוצה לקבור את המת בלילה אז ברור שחל דין אנינות.

סעיף ב' – דין תשלומין לתפילה והבדלה שהתפספו בעקבות דין אנינות

הדין ברור שבעת דין האנינות לא מתפללים ולא מקיימים הבדלה ואכול קודם הבדלה.

אבל לאחר קבורה – כמובן מתפלל וחוזר לקיים את המצוות השאלה האם צריך להשלים את תפילת ערבית ? והאם צריך להשלים את ההבדלה.

כלפי דין התפילה – הלכה ברורה לא להשלים למרות שבאורח חיים מצינו שאדם שפספס את תפילת ערבית משלים למחרת שחרית פעמיים.

אבל כאן בעת האנינות לא חלה עליו חובת התפילה ולכן אין צורך להשלים. כי החיוב פקע ממנו.

אבל דין הבדלה שונה – נחלקו בו הפוסקים

השו"ע פסק כמהר"ם – יבדיל לאחר קבורה מכיון שחובת ההבדלה היא עד יום שלישי וכל יום ויום הוא חובה בפני עצמו ולמרות שבמוצ"ש היה פטור מהבדלה אבל למחרת לאחר קבורה יבדיל משום שבשעה זו יש לו חיוב של הבדלה.

רבנו יהודה והרא"ש – פטור מהבדלה חיוב הבדלה זהו השלמה ולא שכל יום חיוב מן הדין ולכן לאחר גם קבורה יהיה פטור מן הבדלה >> ודין זה כעין שמצינו  במסכת חגיגה שמי שהיה חגר או סומא ביום ראשון של חג ונפטר מחיוב קרבן חגיגה גם אם התרפא למחרת עדין פטור.

הסתירה בשו"ע 

יש לציין שהמחלוקת הנ"ל קיימת גם בסימן שצ"ו לגבי קטן שהגדיל בימי האבל 

למהרם – קטן חייב באבלות כי כל יום הוי חיוב בפני עצמו

השוע פוסק כראש – פטור מאבלות כי זה תשלומים 

ויש להבין מדוע כאן פסק כמהרם ובסימן שצ"ו פסק כהרא"ש?

הט"ז שם ישב את הדברים שהחילוק שהבדלה חובתה מעיקרא בכל יום ויום עד יום שלישי. משא"כ דין אבלות על שמועה קרובה שבעה ימים עיקר החיוב הינו ביום הראשון וכל הימים נגרים אחריו וכל שהיה פטור בעיקר המרירות נפטר גם מהשאר כלומר הדין כדעת הרא"ש אבל לא מטעמו .

טעה והבדיל קודם קבורה

הדין שבדיעבד יצא ידי חובת הבדלה ככה הובאה בשם האחרונים.

הערה חשובה

למרות האמור בסיכום, דעת הרב עובדיה לקיים ערבית מבעוד יום שעדין שבת ויכול להתפלל ללא בעיה.

אדם אונן ויש לו בן למול 

נחלקו הפוסקים

הרמ"א בכתבי יד – קבורה קודמת מכיון שבעת אנינות אינו יכול לברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו

שו"ת מהרש"ל –   ברית מילה קודמת וזהו כבודו של מת שהרי מצינו בירושלמי שאם מת אחד מהמשפחה תדאג כל המשפחה כולה ובעת הולדת בן זכר נתרפאת המשפחה , והכניסה לברית מילה היא שלמות הלידה כמו דאמרינן גבי גר.

ט"ז פסק אם אפשר לקבור מוקדם בבוקר אזי יקברו כדעת רמ"א אבל אם לא עדיף לקיים קודם מילה כדעת רש"ל ולא לפספס את המעלה של זריזין מקדימים.

דין תשלומים לתפילת ערבית שהמת נפטר לאחר צאת שבת

כתב הפ"ת שבמצב כזה חל עליו חובת התפילה. ולאחר קבורה חייב בתשלומין.

דין פספוס תפילת מנחה

הפ"ת הביא מחלוקת אחרונים

אשל אברהם – חובת התפלה חלה מ 9 שעות ומחצה וקודם לכן אע"פ שרשאי להתפלל אבל אין לו חובה ולכן פטור מתשלומין

הרב חיים – חייב להשלים תפילת מנחה.

חובת תשלומים לברכות השחר

הפתחי תשובה ס"ק י"ז – כתב שחובת ברכות השחר עד 4 שעות ובמצב שבשעה זו האבל היה קודם קבורה פקע ממנו דין ברכות השחר.

הרב עובדיה- פסק יברך ברכות השחר גם לאחר חצות כי זמנם כל היום.

העוסק בצרכי ציבור -פספס תפילה

הדרישה וכן פסק בנקודות הכסף – שהוא פטור מן מצוות אחרות וכמו אונן שאין צריך להשלים תפילתו ה"ה העוסק בצרכי ציבור שקבל פטור מהתפילה ולא צריך להשלים אחר כך.

הטז- חלק ודחה את הדרישה שהרי אונן פקע ממנו דין תפילה ואלו העוסק במצווה גם בשעה זו חייב בתפילה אלא נחשב כמו אנוס ולכן כן חובה עליו שיוכל להשלים את תפילתו

סעיף ג' מסר את מתו לחברא קדישא

המקור- הירושלמי "נמסר לרבים בטל ממנו דין אנינות , נמסר לכתפים כמי שנמסר לרבים.

כתפים זה כעין חברא קדישא בימינו משנמסר להם המת יכול לאכול בשר ולשתות יין ובטל ממנו דין אונן

פסק השו"ע סעיף ג' מקום שנהגו שכתפיים מיוחדים להוציא את המת משימסרו להם בטל דין אונן.

בביאור דברי השו"ע ישנה מחלוקת גדולי עולם.

הנודע ביהודה – ביאר שהדין של נמסר לכתפיים הוא דווקא במקום והיו מוסרים את המת שיקבר במקום אחר והמשפחה מסתלקת מהטיפול בו, אבל במקום שהקרובים עוד מלווים את המת לא שייך הדין זה וחייב להמשיך את האבלות, וכן פסק הפיתחי תשובה.

החכמת אדם – חלק על הפתחי תשובה וסובר כפשט השו"ע שבכל מסירה של המשפחה לחברא קדישא נפטרו הרובים מדין אונן. כן פסקו השדי חמד והמשנה ברורה (סימן ע"ד ס"ק ד)

הדין  כשנושאים המת מעיר לעיר

הרמ"א כתב אם גוררים למקום קרוב חל עליהם אנינות

אבל שהולכים למקום רחוק נפטרים בכל הזמן הזה מדין אנינות מכיון שהם לא בעת שיכולים לקבור, רק שיגיעו למקום הקבורה חל עליהם דין האנינות.

ע"פ דברי הרמ"א נוכל ללמוד שקבורה שמתעקבת עקב כך שמביאים את הארון ממקום רחוק אם אין להם אפשרות לעסוק בצרכי המת פטורים כל זמן זה מן האנינות.

סעיף ד' – מי שנהרג בדין המלכות ולא ניתן לקבורה

היסוד של דין אנינות  זה בעת שיש האפשרות לקרובים להתעסק בקבורת המת

הובא ברמב"ן בשם רבי יצחק שבמצב זה לא חל על הקרובים דין אנינות כיון שאין יכולים לעסוק בקבורתו. ע"ד המובא לעיל בשם הירשולמי שמשעה שהמת נמסר לכתפיים לא קיים האנינות.

מצב שהחוק דורש לחכות 48 שעות לאחר הפטירה

הפתחי תשובה ס"ק כ"ב דן בנושא, והעולה מדבריו שבמצב זה חלה עליו האנינות מכיון שיכול לטפל בצרכי המת האחרים, אבל בכל אופן יש פתרון והוא לטמון את הנפטר בארון נקוב מלמטה + ימסרו לכתפיים ואזי יפקע דין האנינות וצריכים להתחיל אבלות לחומרא אבל שבעה יתחילו רק לאחר קבורה.

מת בערב שבת אחר חצות כשעתיים שלושה -במקום שלא קוברים 

שו"ת יד אליהו כתב שחייב בתפילת מנחה כמו מת שלא ניתן לקבורה 

מהנודע ביהודה משמע- שיש לו עדין דין אונן וחייב במנחה כיון שיכול לטפל בדברים אחרים.

מה המצבים שלא חל אנינות אבל גם לא חל אבלות?

  1. מת בתפיסה ולא ניתן לקוברו -{מקור רבי יצחק}
  2. קרובי משפחה במאסר ולא יכולים לטפל
  3. אם אין גופה שיכולים לקוברה כמו גרתו חיה או שטפו נהר – {מקור- המשנה בשמחות}

בכל המקרים הנ"ל אבלות תתחיל רק בשעה שיתיאשו מלחפש.

פרטי ההגבלות החלות על אונן והבדל בינו לאבל

באופן כללי יש פה שלוש קבוצות

  1. חליצת מנעל וסנדל, עטיפת הראש, כפיית המיטה – לכו"ע דברים אלו אונן פטור מהם כי אם באת להטריח אותו אזי לא יוכל לטפל במת כראוי. ובטח שמותר לצאת מפתח ביתו
  2. לישב ולשכב על גבי מיטה, בשר ויין , תשמיש המיטה, רחיצה ,סיכה, שמחה, שאילת שלום, תספורת מלאכה

 לי"א ברמ"א בשם רמב"ן – אונן יהיה אסור בהם

הרמב"ם וריץ גיאת – אונן מותר בדברים שאבל אסור בהם. 

בדין תשמיש המיטה – נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם , { דעת הריץ גיאת וודאי שמתיר}

הבית יוסף למד – שלפי הרמב"ם אסור תשמיש המיטה

ואלו הב"ח למד שהרמבם מתיר תשמיש המיטה בחול ובשבת אלא שזו רשות.

תוס' – הוא דעה אמצעית שאר דיני אבלות מתיר, אבל תשמיש המיטה ובשר ויין אוסר.

מה דעת השו"ע?

השו"ע כתב לאסור ישיבה ושינה על גבי מיטה אבל לא התייחס לכל פרטי הדינים שברמ"א

הפתחי תשובה וכן פסק הרב עובדיה למדו שהשו"ע לא חולק על הרמ"א וכן מדוייק מהרישא של סעיף ד' שיש רק שלושה דברים שהש"ע מתיר משמע ששאר הדברים אוסר

ערוך השולחן – מדייק מהסיפה להיפך מזה שפרטי הש"ע את אסור שינה לאיסור משמע ששאר הדברים מותר