סימן שצ"ט
דין אבלות ברגל
דיני אבלות כשנקבר המת קודם הרגל?
מו"ק י"ט. משנה – הקובר מתו שלושה ימים קודם הרגל בטלה הימנו גזירת שבעה מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינם עולים
בגמרא דף כ.
ת"ר
שיטת רבי אליעזר- קיים כפיית המיטה שלושה ימים קודם הרגל אין צריך לכפותה אחר הרגל
שיטת חכמים- אפילו יום אחת או שעה אחת.
פסק השו"ע כחכמים שאפילו רגע אחד שלא קיום אבלות קודם הרגל פוטר מעליו גזירת שבעה.
ושימת דגש ע"פ לשון הגמרא "קיים" להיות קיום בפועל של אחת מהלכות אבלות שבעה כמו חליצת מנעל וכדומה אבל במצבים ולא קיים כלל הלכות אבלות שבעה כגון
- שגג או הזיד ולא נהג דין אבלות
- היה קרוב לחשיכה ולא יכל לנהוג אבלות
- לא ידע במיתת המת קודם הרגל
הלכה שצריך לקיים מנהגי אבלות לאחר השבעה.
במצב והיה אנוס- שיטת הפ"ת שהרגל מפסיקו דכיון שידע מיד אך מחמת אונס נמנע לכן הרגל מבטל.
>> יש לציין שיש את שיטת המאירי הסובר שגם במצב ונמנע ולא קיים כלל דיני אבלות הרגל מבטל גזירת שבעה .
והשדי חמד סמך עליו במצב ונקבר בבין השמשות ערב הרגל שאין לך אונס גדול מזה.
מה דין שמע שמועה קרובה בשבת ערב הרגל
נפסק להלכה בשו"ע סעיף א' שרגל מבטל את השבעה גם שנהג רק דברים של צנעה.
דין קבר מתו ברגל
הלכה ברורה שברגל שומר על אבלות של צנעה ודוחים את השבעה לאחר הרגל.
מקור- גמרא כתובות ד. אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג.
בנידון נחלקו ראשונים:
שיטת שו"ע כרמב"ן – האבל נוהג ברגל בדברים שבצנעה
שלא כרמב"ם שאין כלל אבלות ברגל.
צנעה פירושו של דבר 1. רחיצה 2. תשמיש המיטה
בדין ת"ת – מצינו מחלוקת:
לפ"ת מותר משום ששמחת הרגל דוחה את איסור שמחה של ת"ת באבל.
לדעת המג"א אסור ת"ת ברגל.
הקובר מתו ברגל האם הרגל עולה למניין שלושים
גמרא במו"ק י"ט:
קברו ברגל, רגל עולה לו למניין שלושים או אין רגל עולה למניין שלושים.
למניין שבעה לא קמיבעי שהרי אין כלל דיני שבעה נוהגים ברגל כי קמיבעי לעניין שלושים ולהלכה רגל עולה לו למניין שלושים.
בביאור הגמרא מדוע לעניין שבעה ברור שאינו עולה ואלו לגבי שלושים כן עולה מצינו מחלוקת ראשונים ונפק"מ להלכה ובהקדים שגם לעניין דיני שבעה מצינו שהאבל אינו מכבס כסותו ובנוסף רבים באים לנחמו.
שיטת הרמב"ן – הלכה שברגל נוהג דיני השלושים לא רק איסור גיהוץ ותספורת שמימילא יש איסור בגלל חול המועד אלא אפי' מה שמותר מצד חול המועד יהיה אסור במועד
ולכן לגבי שבעה היה פשוט לגמרא שלא עולה לו ימי הרגל מכיון שדיני השבעה נעקרו ממנו ברגל ואלו לגבי שלושים נוהגים בו כמו בחול.
ופרטי הדינים בהם זה יבוא לידי ביטוי:
1. אסור ללבוש בגד לבן חדש מגוהץ
2. גם לשו"ע שמותר ליטול צפורניים בחול המועד כאן באבל יהיה אסור
3.אסור להשתתף בשמחת מריעות
אפילו הבא ממדינת הים אסור בתספורת
המשאת בנימין – דחה דברי הרמב"ן ושיטתו שהאבל ברגל לא נוהג בו דיני השלושים כדרכו בחול, וזה שהגמרא למדה שעולה לו ימי חול המועד זה בגלל שקיים מצוות איסור גיהוץ ותספורת שכל אופן קיים מצד חול המועד ודרך אגב קיים בזה דין אבלות .
ואין לשאול שגם שבעה קיים מצד כיבוס שהרי
1. איסור כיבוס הוא לא אחד מעיקרי דיני אבלות אלא רק דיני פח"ז נת"ר כמובא להלן בסימן ת (הט"ז דוחה פח"ז נת"ר נפק"מ לעניין שבת אבל מנין לומר שכיבוס לא מעיקרי אבלות
2. ייתכן שיהיה מותר לכבס כסותו (דחיית הט"ז לא נכון ברור אסור לכבס שזהו נקרא דבר שבצנעה.
חתן שמת לו מת ברגל בשבעת ימי המשתה האם עולה למניין שלושים?
המשאת בנימין רצה לומר ע"פ הנ"ל שלשטתו הסיבה שימי החג עולים למניין שלושים מכיון שיש בהם איסור גיהוץ ותספורת וה"ה החתן יעלה לו למניין שלושים מכיון שהוא נמנע מגיהוץ ותספורת בגלל הרגל.
הט"ז דחה שלכו"ע לחתן לא עולה שבעת ימי הרגל להיות במניין השלושים לא מיבעי לשיטת הרמב"ן שככל לא קיים דיני שלושים שהרי פטור בהם בגלל ימי החתנות, אלא אפילו לרא"ש הוא יודה שלא נאמר כאן שיעלה למניין שלושים כי הסיבה שעולה ברך כלל מכיון שהאבל קיים איסור גיהוץ ותספורת הן מצד הרגל והן מצד האבלות ואלו בחתן זה שנמנע מתספורת, מצד אבלות היה פטור בדין זה ולא נחשב לו קיום כל שהוא של אבלות שלושים.
האם כיבוס במים שרי ברגל? והאם מותר לאבל ברגל?
בעיקרון דין שאדם אסור לכבס בחול המועד, יש מצבים שהתירו כמובא בסימן שפ"ט כגון היוצא מבית האסורים וכו' שלהם מותר לכבס ברגל
אבל במצב של אבלות רגל עדין יהיה אסור לכבס וההיתר לכבס רק במקרה של תכפוהו אביליו-שמותר לכבס במים בלבד ובמקרה ויש תכפוהו אבליו+יותא מבית שביה מותר לכבס כדרכו
אדם נפטר בחול המועד האם נוהג עליו אבלות?
כתוב בגמרא כתובות ד. אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג
שו"ע פסק כשיטת הרמב"ן ורוב הפוסקים שהאבל נוהג ברגל בדברים שבצנעה.
שלא כשיטת הרמב"ם שלמד שדברי הגמרא מכוונים על שבת אבל בחול המועד לא צריך כלל לנהוג אבלות
הפרטים בהם צריך להקפיד 1. תשמיש המיטה 2. רחיצה 3. ת"ת מחלוקת בפ"ת
האם ימי חול המועד עולים למניין השלושים
מה הקולות למי שמת לו מת ברגל ויושב שבעה לאחר הרגל
בדין הנחת תפילין במצב והשבעה נדחו לאחר הרגל
בפתחי תשובה הובא מחלוקת
שבות יעקב – אין מניח תפילין ביום הראשון
מג"א -מניח תפילין ביום הראשון.
חל יום שביעי לאבלות בערב חג מה הדין לעניין רחיצה כיבוס ותגלחת?
בגמרא מצינו מחלוקת חכמים ואבא שאול:
שיטת חכמים- כדי להיפטר מגזירת שלושים צריך להשלים 7 ימים מלאים קודם הרגל ואז אם חל יום השמיני בערב הרגל נפטר מגזירת שלושים.
שיטת אבא שאול – אפילו חל יום השביעי לאבלות ערב הרגל דין הוא דמקצת היום ככולו ויום השביעי נחשב לו לשבעה ושלושים ונפטר מאבלות שלושים
פסק השו"ע כשיטת אבא שאול ולכן במצב שיום השביעי חל ערב הרגל מותר לרחוץ לכבס ולהסתפר . השו"ע לא פירש באיזה שעה במהלך היום, ומשמע שמותר אף בבוקר והרב עובדיה ועוד הרבה מהפוסקים לדברי הספרדים כך כתבו להלכה, ישנם פוסקים אחרים שכתבו שראוי לחכות אחר חצות
שיטת הרמ"א- יש לחלק בין הרגלים.
בכל החגים חוץ מפסח – ראוי לחכות סמוך לחשיכה כדי שיהיה ניכר שהותר לו רק בגלל הרגל.
אבל ערב פסח – זהו זמן הקרבת קרבן פסח וכבר אחר חצות יהיה מותר לרחוץ ולכבס, אבל תספורת מתיר הרמ"א אף לפני חצות.ונחלקו השך והלבוש בסיבת הדין הנ"ל.
לש"ך–אמנם ניתן לגלח גם אחר חתות על ידי עצמו אבל לא יוכל לבקש מאחרים שיספרוהו ולא רוצים להקשות עליו.
ללבוש- גם על ידי עצמו אסור לאחר חצות ולכן התירו לפני חצות.
באיזה מקרה מותר לאבל לגלח בחול המועד?
פסק השו"ע סעיף ג שבמצב וחל יום השביעי לאבלות בשבת ערב הרגל אזי אמנם נפטר מגזירת שבעה ושלושים. אבל לא יכל להסתפר.
ולכן יהיה מותר להסתפר בחול המועד
מקרים נוספים שלא הובאו בשולחן ערוך אבל נחלקו בהם אחרונים במצב וחל יום השלושים בחול המועד או אם חלה הגערה בחול המועד,
לרב עובדיה-מותר להסתפר לפני ברוך אסור
מה הדין אם חל שמיני לאבלות בערב הרגל בשבת
הלכה ברורה שיהיה מותר לכבס לרחוץ ולספר בערב שבת שהוא יום שביעי לאבלות ובזה אף חכמים מודים לאבא שאול
מה הדין במצב ולא גילח בערב הרגל במקום והרגל הפסיק אבלות שלושים
שו"ע כאבא שאול מותר לגלח אחר הרגל מכיון שבטל ממנו דין שלושים, חכמים לאחר הרגל עדיין אסור בתגלחת עד שיעברו שלושים יום.
מתי אין הרגל מבטל גזירת שלושים
הלכה סעיף ד' ברורה באביו ואמו שלמדנו שיש דין גערה בכדי להתיר לו להסתפר אין רגל מבטל דין התלוי בגערה כדברי רוב הפוסקים
ולמדהו זאת מכך שנאמר שיש להימנע במשך שנים עשר חודש לאבל על אביו ואמו להיכנס לבית המשתה משמע שאין רגל מבטל את דין זה.
הסמק- חלוק בדין זה וסובר שרגל מבטל גם דין התלוי בגערה אבל אין הלכה כן
דין שמועה רחוקה שפגע בו הרגל האם מבטל דין שלושים
כתב הרב עובדיה -שבמצב זה יש מקום לסמוך על הסמק שהרגל יבטל דין שלושים ודין התלוי בגערה מכיון שזה עצמו שצריך לשבעת שלושים בשמועה רחוקה הינו בספק ותלוי במחלוקת ולמרות שלהלכה נפסק שכן יושבים כאן מכיון שיש ספק ספיקא ושני קולות לכן למרות שבכל דיון בנפרד פסקנו להחמיר בהצטרף שני הסיבות יחד אנו מקילים.
מת בערב ברגל האם מותר לו לרחוץ ערב הרגל ומה דינו לאחר הרגל
נאמר בגמרא הכל מודים כשחל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב
נחלקו הראשונים מה הפירוש ערב
שיטת השו"ע כראב"ד ורא"ש -אסור לרחוץ עד הלילה
שיטת שו"ע בשם יש מתירים בשם ריב"א וכן הרמ"א – מותר לרחוץ לאחר תפילת מנחה סמוך לחשיכה.
אלא שיש סתירה ברמ"א כאן היקל לרחוץ בערב חג סמוך לחשיכה ואלו בהלכות יו"ט פסק שמכיון שאנן מחמרינן כל שלושים באיסור רחיצה יהיה אסור לרחוץ עד לאחר שלושים.
נחלקו הפוסקים להלכה:
שיטת הש"ך הלכה כדברי הרמ"א כאן ובאו"ח זה מה שהיה ראוי לאסו אבל בפעל אין מחמירים משום כבוד יו"ט .
ונפק"מ שאחר הרגל יהיה אסור ברחיצה (דלא כמשמע מהט"ז)
הפתחי תשובה דחה תירוץ זה ומסכנתו לדינא שאסור לרחות בכל גווני כדברי הרמ"א באורח חיים.
סעיף ו' -אימתי רגל מבטל שבעה או שלושים ומה נקרא רגל?
הלכה ברורה כדברינו בהנ"ל ומקור במועד קטן שרגל מבטל שבעה ושלושים לפי פרטי הדינים הנזכרים לעיל.
בפירוט המועדים:
שבועות
מת לו מת בערב שבועות שעה אחת חשובה שבעה ימים ופקע ממנו אבלות שבעה, חג שבועות נחשב גם לשבעה ימים ומשלים עוד את שאר הימים עד השלושים כפי הנפסק בשו"ע סעיף ח', יש לציין שיו"ט שני של גלויות נחשב ליום אחד
חשוב לזכור שדין ביטול איסורי השלושים הוא רק כלפי האיסורים אבל את האזכרה ולימוד והאירועים סביב השבעה והשלושים מתקיימים בזמנם.
נפטר ערב ראש השנה/יו"כ
כתוב בגמ' מו"ק שערב חג חשוב שבעה וראש השנה חשוב שבעה.
נשאלת השאלה מהי נפק"מ הרי בלאו הכי יש את יוכ שמבטל גזיר שלושים נחלקו הפוסיקם האם דברי הגמרא מכוונים או דרך אגב נאמרו
שיטת בה"ג- תרי קולי בחדא אבלות לא אמרינן וכיון שרגל ראשון לא היה בכוחו לבטל את גזירת שלושים כן יו"כ לא יבטל
וכל חג יחשב שבעה ימים ראש השנה /יו"כ /סוכות ומשלים את יתרת הימים.
שיטת הראב"ד – בדומה לבה"ג אבל מטעם אחר שהוא סובר שצריך שיהיה אחד משתי החלופות או אבלות שבעה כדרכה או שלושים כדרכה ומכיון שבראש השנה עשינו שבעה שלא כדרכה שהרי לא נהג בפועל שבעה ימים אזי לפחות נצריך אבלות שלושים כדרכה אבל יש שתי פרטים חשובים בדברי הראב"ד דלא כהבה"ג
- זהו רק בערב יו"כ שהוא לא ממש רגל גמור אבל בסוכות שהוא רגל גמור כן נאמר שתי קולות
- במצב שלא אמרינן תרי קולי יו"כ יחשב כיום אחד בלבד
שיטת השו"ע כרמב"ן ורא"ש – שני החגים מבטלים ממו גזירת שבעה ושלושים.
שמיני עצרת
חשוב לציין שבכל מקרה שמיני עצרת לא מבטל אבלות הדיון ככמה ימים הוא נחשב ? יש להבדיל בין שני מצבים
בנפטר ערב חג הסוכות -הלכה ברורה ששמיני עצרת נחשב לשבעה ימים במניין השלושים.
בנפטר בחול המועד יש מחלוקת הפוסקים
שיטת הב"ח והט"ז -כל מה ששמיני עצרת נחשב לשבעה ימים זהו רק בהתחיל להתאבל קודם חג הסוכות שכיון שסוכות הוחשב ל 7 ימים כן שמיני עצרת יחשב, אבל במצב ונפטר בחול המועד אין כח לשמיני עצרת שיהיה חשוב לשבעה ימם ואין לדמות למצב שהובא בגמ' שם היה כח לשמיני עצרת מכיון שכבר עברו שבעת ימי אבלות ע"י ביטול של חג ראשון
שיטת המהרש"ל והש"ך- גם במקרה זה נחשב שמיני עצרת לשבעה ימים.
ובגוף השאלה מדוע שלא נאמר ששמיני עצרת יבטל במאי גרע מחג הסוכות?
תשובת הפרישה- כדי שחג יוכל לבטל אבלות שלושים צריך שינהג קצת מהימים אבלות כדינה ואלו בחול המועד לא ייתכן לנהוג קצת אבלות שלושים מכיון שיש ימי חג ובלאו הכי אסור בגיהוץ ותספורת לכן אין כח בשמיני עצרת לבטל
הטז- שאל על הפרישה מכיון שהסברו מתאים רק לשיטת הרא"ש אבל לשיטת הרמב"ן שכך פסק השו"ע עדין יש חלק מנוהגי האבלות בחול המועד.
ותירץ שלמרות שיש דינים הנוהגים בחול המועד אבל יקר דיני השלושים זה גיהוץ ותספורת ולכן מכיון שלא היה ימים שנהג כדינו שוב אין לנו לבטל את החיוב ע"י שמיני עצרת
מת ונקבר ביו"ט שני בחו"ל האם חלה אבלות?
נידון זה תלוי בנפק"מ האם אבלות יום ראשון דאורייתא או דרבנן
שיטת השו"ע בסתם-אבלות דאורייתא ולכן בא אבלות דאורייתא ודוחה אבלות של דבריהם.
שיטת היש נוהגים בשו"ע והרמ"א – אבלות דרבנן ומתחילים אותה רק לאחר יו"ט של גלויות אלא שלא גרע משבת שנחשב ליום אחד מימי השבעה (דל רהרא"ה שנחשב אחד מימי השבעה רק במצב ונפטר ונקבר ביו"ט של גלויות )
בראש השנה
שו"ע פסק כהרמב"ם שבשונה מהדין הנ"ל בראש השנה ב הימים נחשבים ליום אחד וקדושה אחת ואין אבלות דוחה את ראש השנה
שיטת הגאונים- הדין אותו דבר כמו מקודם שאבלות למ"ד דראורייתא דוחה את יום שני של ראש השנה
בשאלה האם יו"ט שנישל ראש השנה יחשב למניין שבעה
שיטת הש"ך – יו"ט שני של ראש השנה עולה למניין שבעה
שיטת הט"ז – לחלק:
אם נקבר ביו"ט ראשון -יו"ט שני נגרר אחריו ולא עולה למניין שבעה
אם נקבר ביום השני אזי הוא עולה למניין שבעה
היכי תימצי שנקבר ביו"ט ועדין נפטר משבעה
סעיף י"ד בשו"ע במצב ושלח את הגופה לקבור בידי גויים ומעת שנפטר מפני המת חלה עליו אבלות שעה אחת ובהגיע המועד נפטר מהאבלות
****